אוֹזוֹן ❦ סֵפֶר רִאשׁוֹן

🚻 אֹונֶנּותְ

נ.מ שלישית

- הפרק הזה יוצא טיפה יותר סוטה (: -

_______

19:30

"את יודעת...אמממ נו, איך קוראים לזה? הדבר הזה החדש שמוכרים עכשיו בחנויות מחשבים." בעוד שדניאל מנסה להסביר למיה איזושהי המצאה חדשה שראה לה פרסומות בטלוויזיה, השעה החלה ליהיות יותר מאוחרת בערב. במיוחד כשהיום יום ראשון והפגישות של דניאל היתפרשו באופן שבו יש לו פגישה אחת לשלוש שעות, הם מצאו נחמה אחת בשני ובבדידות המצחיקה שלהם.

מיה היסתכלה עליו מצחיק, שותה יותר מהקפה הממריץ שלה במחשבה על כמה מוזר דניאל הוא. "אני באמת לא מבינה על מה אתה מדבר, הולט! דבר ברור!"

"אני מדבר ברור, מיה זה לא אשמתי שנותרו לך רק עוד כמה תאים במוח." כבר צויין שמיה ודניאל למדו באוניברסיטה יחד? במשך שנה שלמה, השנה האחרונה שלהם ללימודים, הם לקחו קורס למנהל עסקים יחד ולאחר הסיום הדרכים שלהם נפרדו. עד ששכר את שירותיה לראשונה. היא גילגלה את עינייה והן קפצו למסך הטלפון שלה שהיבהב, מראה הודעה מהבן זוג שלה.

"שיט שכחתי שאני צריכה ליהיות בבית עוד שעה. והפגישה האחרונה שלך עם...נטלי וויליס היא בעוד חצי שעה. אני לא אספיק."

"לכי הביתה, אני אנעל פה." דניאל אמר בג'נטלמניות רבה, חוטף את המפתחות מהשולחן שלה. היא מיהרה להודות לו ולהישען מעל הדלפק, מחבקת אותו כאסירת תודה ולא פחות מעשר דקות היא כבר משתחררת הביתה. עכשיו זה היה רק דניאל ועוד מטפל בקליניקה שלא היו ממש בקשר.

(ה/כ: הקליניקה הזו היא בעצם מחולקת לכמה חדרים שבכל חדר יש מטפל אחר ויש שתי מזכירות: מיה היא המזכירה של האזור הימיני של הקליניקה שם יש שלושה חדרים ושלושה מטפלים ובצידה השני של הקליניקה יש מזכירה אחרת שאחראית על שלושה מטפלים אחרים, הובן? אם לא אתם מוזמנים לשאול!)

הוא עושה את דרכו חזרה לחדר העובדים, שם הטלוויזיה הייתה דלוקה על ערוץ חדשות שאף אחד אף פעם לא באמת היתעניין בו. דניאל מתיישב על הספה, בעוד שחצי מתשומת ליבו הייתה שקועה על הטלוויזיה והחצי השני היה שקוע בכל מה שקרה השבוע. עוד שבוע עבר, שבע ימים, 168 שעות שבהן המוח שלו היה טרוד בשלושה דברים: אהבה, מחלות ושכר דירה. השילוב היה כמעט קטלני והורס תאי מוח, אבל איכשהו הוא בעצם שרד אחריי כל המחשבות הקטלניות האלו.

הדבר היחיד שעזר לו להעביר מעט זמן מהשבוע הזה היה הבילויים הקטנים שיצא לו לחוות עם גבריאלה. היא באמת ניהנתה ליהיות איתו, חשבה שדניאל והיא חזרו ליהיות החברים הטובים שהם היו וככה זה באמת היה. מפאת חוסר החברים שלו והיעדר המשפחה שלו, הוא תמיד ידע למצוא נחמה באלו שעוד נמצאים שם בשבילו. גם ניסה לשכנע את אימו להיכנס לבית חולים אך היא עדיין סירבה. הוא לא רצה להאמין שאמא שלו, האישה החזקה שהעריץ במשך שנים, תסרב למשהו שיכול להציל אותה וכל דקה מהעקשנות שלה היא מכריעה.