אוֹזוֹן ❦ סֵפֶר רִאשׁוֹן

🔒 הַיֵּצֶר

נ.מ דניאל
______

בשעה אחת בלילה...חזרתי הביתה. ועד עכשיו, חמש בבוקר, אני לא מצליח להירדם וכנראה שאם עד עכשיו לא הצלחתי אז אין טעם לנסות אז חשבתי למה לא לעשות משהו מועיל עם עצמי? לא שזה יעזור. הבטתי בשעון ושמתי לב שהשעה כבר חמש וחצי. נאנחתי בחוזקה ויצאתי מהמיטה, לא מבין את הג'וק שנכנס בי בכדיי לצאת לריצה. רק שאמא לא תתחיל להשפיע עליי עכשיו עם השטויות הבריאותיות שלה.

דידתי לכיוון הארון ושלפתי מכנס שחור קצר וגופייה לבנה יחד עם נעליי הספורט הרגילות שלי, לוקח גומייה לשיער ועוטף את מה שהספיק לגדול מהפעם האחרונה שהיסתפרתי, שהיה לפניי כמעט שנה. לא שחיפשתי לגדל ולהאריך את השיער, להיראות כמו היפי לא היה בתיכנון שלי, אני פשוט מניח שהייתי עצלן מדיי ללכת לספר ופחדן מדיי לנסות משהו חדש. ציחצחתי שיניים מהר לפניי שאתחרט, כי זה עוד יכל לקרות, והשארתי לאמא פתק שיצאתי לרוץ.

סגרתי את הדלת מאחוריי, לא טורח לנעול כי ידעתי שאין אדם שייכנס לביניין הזה לעולם אלא אם הוא גר כאן, שלא לדבר על לפרוץ לבתים. ברגע שיצאתי החוצה הרוח הכתה בי, הגשם הפסיק למרבית הזמן אבל עכשיו נשאר הקור הכבד שכל כך אהבתי. התחלתי בריצה קלה בעיקבות המסלול שאמא ואני היינו בו פעם, מה שיכולתי לזכור ממנו. כל צעד שעשיתי וכל נשימה שלקחתי הרגישה שורפת לאחר עשר דקות, לא ידעתי אם הטיפות הקטנות שהרגשתי בזרועותיי היו הזיעה שנטפה ממני או הגשם שמתחיל להראות את אותותיו.

רק המחשבה על גשם הקפיצה אותי לכל מה שקרה אתמול, למה שחוויתי עם נטלי. בשאר הנסיעה חזרה לקליניקה יכולתי לראות את הפרצוף שלה מאדים והחזה שלה בקושי זז, כאילו היא נשמה באפיסת כוחות וזה כאב לי לראות אותה ככה והדבר שכאב לי יותר מכל זו העובדה שלא יכולתי לשפר את המצב. טוב, לא ידעתי אם יכולתי לשפר את המצב. היא נאטמה בפניי שוב, אפילו המשפט שלה מהדהד לי בראש וכל פעם הוא רק חוזר חזק יותר ורועש יותר והקול שלה מתנגן כמו מלודיה יפה כזו...מלודיה עצובה.

פניתי שמאלה לכיוון הטיילת של הים, שרק בכדיי להגיע אליה אני רץ כבר 20 דקות ללא הפסקה, מנסה להיתעלם מהכאב שאני מרגיש ברגליים והשריפה שאני חווה בגרון שצועקת לי לעצור ולשתות משהו, רק שלא היה איפה. הטיפות החלו להיתחזק ועכשיו גופי נטף זיעה ומים מלוחים. כל פעם שיורד גשם אני נזכר במקרים הקטנים והטובים שהיו לי בילדות, כשעוד הייתי קטן בלי עשרות הצרות שאופפות אותי עכשיו ויכולתי פשוט ליהנות מהטיפות ולסירוגין לשנוא אותן.

בחדשות הודיעו שמזג האוויר יהיה כל כך גרוע שכל הלימודים ייתבטלו מחר, אבל כשאני סיפרתי את זה לאחותי היא לא האמינה לי. "לבית ספר הולכים כל יום! אסור להפסיד יום אחד בגלל גשם!" היא אומרת תוך כדי ששיחקה בבובה שלה שמצאתי את עצמי סתם בוהה בה. היא הייתה בובת פלסטיק של ברבי על שיער בלונדיני מלוכלך מהטינופת שעל הידיים של אחותי והיא הייתה חצי ערומה בגלל ש...אני לא ממש יודע למה.