אוֹזוֹן ❦ סֵפֶר רִאשׁוֹן

🌡 סִימְפָּטְיָה

נ.מ דניאל

9:12
______

נכנסתי לחנייה המצומצמת של מסעדת הדרכים, מבחין שאין עוד רכבים חוץ מטויוטה ישנה ואפורה-כהה ואופנוע שנראה כאילו רכבו עליו בבוץ במשך שנים. במהלך כל הנסיעה נטלי לא דיברה, רק שתקה והביטה בחלון אולי מדיי פעם משכה באף או נאנחה. ידעתי שלא אוכל לדבר איתה על זה עוד הרבה זמן, ואני לא אפתח את זה עכשיו.

שמתי לב שמד הדלק היה פחות מהחצי ולמזלי הייתה למסעדה גם אפשרות שאמלא אותו מחדש בשביל הנסיעה הזו אבל החלטתי שאעשה את זה אחר כך והחניתי את הרכב ודוממתי את המנוע, שריקות הציפורים חדרו את חלונות הרכב וגרמו לי להתעצבן. אם יש קול שאני שונא, זה הקול של הציפורים. החארות הקטנים האלה יכולים לשגע בן אדם ולהוציא אותו מכליו.

"נאכל מהר ונלך." אני אומר, אוסף בידיי את החבילה של הסיגריות והארנק ויוצא מהרכב כשהיא אחריי. נעלתי את האוטו כשהתקדמנו יחד לכניסה, בכל צעד שאנחנו עושים אני רק מבין יותר ויותר שעומד לרדת הגשם - השמיים היו יותר מדיי אפורים. "אולי תכנסי פנימה לפניי ותזמיני? אני רוצה לעשן."

"אני לא אתנגד לאחת." היא אמרה מספיק חזק בכדיי שאשמע זאת בעצמי אבל נדמה כי התכוונה להגיד זאת לעצמה כאילו ורמזה על כך, עוטפת את זרועותייה סביב גופה הדקיק שרעד שוב ושוב וזה הזכיר לי את הויכוח שהיה לנו מוקדם יותר הבוקר. היא לא רצתה את הג'קט, היא תלמד להסתדר והיא יכולה לבקש. הבטתי עליה בסקפטיות, האם זה באמת רעיון טוב להביא לה עכשיו סיגריות? אני לא רוצה לעודד אותה לשימוש בחומרים ואני בהחלט לא רוצה ליהיות האחד שיספק לה את כל הזבל הזה אבל הרגלים ישנים לא משתנים ואם נטלי רוצה זה מה שנטלי תקבל. שלפתי סיגריה אחת מהחפיסה והבאתי לה, מגשש בכיס המעיל שלי עד שאני מרגיש את הפלסטיק בצבע ירוק שהיה קבור שם כבר כמה ימים. אני לא יודע למה אבל אני זוכר שהייתה לי מצית נורא נחמדה שחיפשתי כבר כמה זמן ומשום מה היא נעלמה לי, היא הייתה לבנה כזו עם סמל של מוח עליה. חבל, נורא אהבתי אותה.

הדלקתי אותן והכנסתי אותה בחזרה לכיס, לוקח נשיפה עמוקה שממלאת את הריאות שלי בעשן הסמיך ואז משחרר אותן דרך האף. לקחתי נשימה עמוקה ושאפתי את האוויר הצח, מרגיש פתאום שהחזה שלי מעט מכביד עליי אבל לא יחסתי לזה חשיבות, זו הייתה אותה הרגשה. השפלתי את עיניי לנטלי שגם היא לקחה שאיפה עמוקה, משחררת אותו משני הנחיריים שלה ונראיתה כמו חזרזירון קטן וכועס. "מה זה? פאל מאל?" היא שאלה, מחפשת בעינייה את הלוגו הקטן שעל הסיגריה הארוכה. "כן, הירוק." אמרתי, לוקח עוד שאיפה עמוקה אך הפעם משאיר את זה יותר זמן בחזה שלי ומשחרר שוב. היא הנהנה את ראשה והביטה על הרצפה, לוקחת שאיפה שכמעט גרמה לה להגיע לחצי ועיניי כמעט נפערו, היא מתייחסת לזה כאילו זה כוס מים.