אוֹזוֹן ❦ סֵפֶר רִאשׁוֹן

🦁 פִּרְאִית

Nick Jonas - Close ft. Tove Lo

נ.מ דניאל

______

"נטלי!" קראתי מהסלון, מיואש לחלוטין אחריי החמש דקות הנוראיות האלה בחיפוש אחר הטלפון שלי. מיהרתי באופן מחריד לצאת מהבית, לא חשבתי שאספיק להביא למיה את המסמכים בזמן ומכיוון שהיא בדכאון על פרידה מסויימת לא היה לי נעים להוציא אותה מהבית. "כן?" שמעתי את קולה מאחוריי בעוד שהתכופפתי על ברכיי והצצתי מתחת לספה, חוץ מכמויות אדירות של אבק לא יכולתי להגיד שמצאתי משהו. אני חייב לנקות את הבית. קמתי על רגליי שוב באנחה והבטתי עליה, "ראית את הטלפון שלי?" שאלתי אותה כשהעברתי יד בשיער, אבל הפרצוף שלה היה תמים מדיי בכדיי לדעת.

"חיפשתי במטבח?" היא שאלה, אני שומע את כפות רגליה רודפות אחריי בעוד שאני מתרוצץ בבית עם התיקייה בידי, רק מתוסכל בכל דקה שעוברת. "למה שזה יהיה במטבח?" שאלתי ועם זאת התעצבנתי, למה שזה יהיה במטבח באמת? אני לא סוחב את הטלפון שלי לכל מקום איתי ובטח שלא למטבח. "לא יודעת. יש חוק כזה שאם אתה שם דבר מסויים במקום אחד אתה תמצא את זה במקום אחר לגמרי." בעוד שהמשכתי להפוך דפים וספרים בשולחן האוכל, אני מכווץ את עיניי בבילבול. "מי המציא את החוק הזה?" שאלתי, מעיף את הניירות מצד לצד.

"לא יודעת, הפיזיקאים." כולה הייתה נשמעת חסרת דעת בדיוק כמו הדברים שאמרה, אבל זו הסיבה שצחקתי מנטלי. כל דבר שאמרה יכל לגרום לי לחייך. "למה אתה צוחק? זה נכון!" היא התעקשה, מתקרבת אליי ומזיזה את הדפים יחד איתי בכדיי לעזור לי. הסתכלתי עלייה וניסיתי לפענח מה מקור ההשערה חסרת בסיס הזו אבל מצאתי את עצמי מגלגל עיניים, ואני מניח שהיא שמה לב. "דניאל אל תעצבן אותי! בוא," היבבות שלה כמעט הפחידו אותי כשהיא לקחה את ידי בשלה, עם כל כוחה הקטן היא סוחבת אותי הצידה ומתעקשת שאחפש במטבח.

"על מה נתערב אם אני מוצאת?"

"על החיים שלי."

"אין להם מספיק ערך."

"יפה אמרת." היא סובבה את ראשה אליי בחיוך זדוני בעוד שאני לא יכולתי לשמור על פרצוף ישר וכשהגענו על יד הכיריים היא הסתכלה ימינה תחילה ולאחר מכן שמאלה, ואני סובבתי את ראשי 180 לשני הכיוונים. ספק מזלזול בטענה שלה ספק מזה שהתעצבנתי ורציתי להפוך את כל הבית. "אני אבדוק בחדר כביסה." היא אמרה, דוחפת אותי מעט הצידה בכדיי להיכנס בדלת הלבנה. כשהיא הייתה ונברה בחדר הקטן אני ניצלתי את ההזדמנות לחזור לסלון ולבדוק במזנון שעליו יושבת הטלוויזיה אם יש איזשהו רמז לטלפון שלי, עדיף שהטלפון יופיע שם.

ניסיתי להזיז כמה תמונות שהיו עליו, ספרים אחדים וכמה פסלים קטנים אבל אחריי דקה או שתיים, שנייה לפניי שהחלטתי שאני מוותר - היא הגיעה. "הו דניאל..." קולה המתגרה גרם לי להבין שטעיתי, ובגדול, ושאולי לשם שינוי אני צריך לסמוך על האינסטיקטים הנשיים של אוזון. יישרתי את גבי לאחר התכופפות ארוכה והסתובבתי באיטיות על רגליי, אולי מעט מפחד להיווכח שטעיתי ושהיא צדקה ורוצה למרוח זאת בפניי. טוב, זאת נטלי. ברור שהיא תגרור אותי שבעה מדורי גיהנום על זה. "בבקשה," היא האריכה את ידה לפניי והבעת פנייה הייתה אחת של 'אתה מפגר ואני לא' אבל ככה זו הייתה נטלי, בכל מקום שרצתה להוכיח את עצמה והצליחה - היא שפשפה את זה. כשהסתכלתי עלייה בעצבים מהשחצנות שלה ועם חיוך מזוייף, התכוונתי לקחת את הטלפון שלי מידה אבל ברגע שאצבעותיי כמעט נגעו בו היא החזירה אותו לעצמה והשאירה אותי מעט המום. "ומה אני אקבל בתמורה לגילוי המדהים שלי?" היא שאלה, ידייה משולבת כאחת שרוצה לעשות משא ומתן.