אוֹזוֹן ❦ סֵפֶר רִאשׁוֹן

🌧 פָּחַד

נ.מ שלישית

טיפול.

_____

אחריי מה שדניאל עשה אתמול...הוא לא הרגיש עצמו יותר וגם כשזה לא נחוץ בהחלט, ולא הגיוני בעליל הוא רצה לבקש מחילה מנטלי כי חלק דפוק בראש שלו חשב שהיא תכעס וחשב שהיא תשנא אותו וזה ירגיש הרבה יותר נורא אם היא לא תדע על כך בכלל. חסרת ידע.

אחריי שהיא קיבלה את פיסת המידע הזו במטבח לא יותר מלפניי 48 שעות משהו במוח שלה השתנה. היא כמובן נצמדה לסטטיסטיקות שיכלו ליהיות שזה לא דניאל עצמו שהיא מחבבת, אלא כל דניאל אחר בעיר שלהם שבמקרה הוא גם פסיכולוג. אבל זה לא שהיא יכלה לבוא אליו ולשאול אותו זאת, בחיים לא. גם אם זה היה הוא, החולשה שלה דפקה אותה.

היא של איתן מאז אותה נשיקה, לא שהוא החליט כך אלא פשוט היא נשארה איתו כי זה נוח עבורה, ואין מאושר יותר ממנו ואין מבולבלת יותר ממנה. לא הזוגיות הכי טובה. בעיקרון, אם כל העולם היה מכיר את הסיפור של נטלי ודניאל יש סיכוי שכולם היו משתוקקים לדעת מה תגובתו לכך שיש לה חבר. בייחוד עם כל הרגשות ומתח שיש ביניהם, שלא נתן לשניהם את הרוגע שהם חיפשו בזמן האחרון.

דניאל ישב במשרדו, שתה מהקפה השחור שלו שמיה בנדיבות הציעה לקנות לו. המזג אוויר בחוץ היה סוער והשעה הייתה רק עשר בבוקר. השמיים היו אפורים ופיסות תכולות ביצבצו מפה לשם ונתנו לאווירה הקודרת ניחוח של תקווה. באוויר הריח היה של דשא קצוץ וגשם שנדבק למדרכה וזו העונה שכולם אהבו, בעיקר הילדים. עוד מעט זה סוף שנה, כולם עולים כיתה וחלקם מסיימים לימודים עד הנסיעה לקולג' אבל לדניאל העונה הזו הייתה עוד סתם משבר מצויין.

דפיקה חלושה נשמעה על הדלת, אבל הוא לא ידע למי הוא ממש ציפה באותו הרגע. כנראה שזה עף מראשו מרוב המחשבות שתפסו יותר מקום. "כן?" קולו נשמע ברור מבעד לדלת, גורם לאביגיל וויליס להיכנס בחשש לתוך החדר. פרצוף לחוץ היה על פנייה, "גברת וויליס, הכל בסדר?" הוא שאל כשהיתקדם יותר עלייה. מבחין בשפת הגוף קצרת הרוח והתזוזתית שלה.
וברגע שהתחילה לרעוד אפילו, זה כבר היה חדש לגמריי. "א-אני לא יודעת אי-איפה היא."

"מי? איפה מי?"

"נטלי. אני חשבתי שהיא כאן אצלך כי אמורה ליהיות לכם פגישה אב-אבל היא נעלמה לי פתאום." השקט היה מתוח ויכלו לראות את הפחד שאביגיל הרגישה בעקבות כך. היא לא ידעה איפה הבת שלה, היא לא ידעה איפה ביקום היא יכלה ליהיות עכשיו. וכשדניאל שמע זאת, הוא הרגיש את הצורך ללכת ולחפש אותה. למצוא את אוזון שלו לפניי שמשהו ייקרה לה.

הדמעות של אביגיל החלו לחנוק אותה ולולא הייתה במקום עם אנשים, הייתה בוכה את עינייה החוצה. אבל היא חזקה מדיי בשביל זה, או יותר נכון מלאת אגו, לכן כל מה שעשתה זה לבקש עזרה בנואשות מהאדם הכי חסר יכולות כרגע. "אין צורך שתצאי איתי, גברת וויליס," הוא אמר בעוד שריצד את דרכו לכיסא שולחנו וחטף משם את המעיל השחור והלביש אותו על עצמו, "זה קור אימים בחוץ ואת ממילא נסערת." עיניו מפסיקות לשוטט בחדר ונוחתות עלייה שוב. נראית כמו אישה מפוחדת שמתחבאת מביריון בעת סכנה. התיאור היה ספציפי מדיי אבל מדויק.