מסכה כואבת

מסכה כואבת 16 - לפעמים ולנצח

לפעמים אני מדברת עם אנשים ומרגישה כמו אל קיר.
איך אפשר לצפות ממנו להבין אם מקרוב הוא לא מכיר?
רק אדם מבפנים, עם אותו חור שמסרב להירפא,
יכול לנחם ולהרגיש כמו שאתה ממנו מצפה.

לפעמים אני תוהה מדוע בכלל לחיות.
הרי האם יש חטא ברצון פשוט לא להיות?
לקבור את עצמי בשתי ידיי,
להרים ידיים ופשוט לומר "דיי!"

לפעמים ממלאה אותי תחושה של ריקנות.
כמו יום אינסופי מלא בחוסר הגינות.
אתה חולף מול אנשים, אין יותר מילים בפיך,
ורק דמעותיך השקופות מבטאות את עקבותיך.

לפעמים אני מחליטה להשליך את חיי לאשפה.
לתת להכול להתפרץ ולהציף ולעצמי לדמם באדישות על הרצפה.
להרגיש כבר המוות עוטף אותי מכל פינה
ולהתעורר בבכי כשעדיין חיה אני, מבינה.

לפעמים, ולאט זה הופך לתמיד.
לשכוח מהכול, מהחיים - מהעתיד.
מה רע לי עם אותו כאב ישן ומוכר?
ממילא העולם סביבי כה קר ומנוכר.

אז לפעמים, לפעמים גם אני נשברת,
גם אם לכולם אני נראית תמיד מאושרת...