הלוואי.
הלוואי ויכולתי לחזור אחורה בזמן.
לשנות את הסדר.
הלוואי ויכולתי לתקן את הטעות הזאת.
לחזק את החומות שלי כך שלעולם לא היו נשברות כך.
הרי זה לא הגיוני.
לא מתקבל.
טיפשי אפילו.
כיצד סוד בן למעלה משש שנים התגלה במהירות כזו - תוך מספר חודשים - לכל כך הרבה אנשים?!
כיצד יכולתי לטעות כך.
היה אסור לי.
עדיין אסור לי.
אבל זה לא עוזר.
זה ממשיך להתפרץ ולצאת, זורם כמו נחל שיצא לחופשי, ומתפשט לכל עבר.
כל הרגשות, הכעסים, הכאב והפחדים כמו נכתבים על מצחי בדיו ברור שכל אחד רואה.
כל הצער, השקרים, ההכחשות והסכינים נחשפים לעיני כל.
החומה לליבי נפרצה.
כל החפץ בכך פשוט מגיע ורואה.
כל המעוניין נכנס ומגלה.
נפגעת יותר
מתרגשת יותר
מרגישה יותר.
אני מתגעגעת כל כך לימים ולשנים שהכול היה אטום וחבוי תחת מסכה נקיה ומאושרת.
אף אחד לא פגע.
אף אחד לא חיבל.
לא פחדתי.
לא דאגתי.
לא שנאתי.
לא כאבתי.
לא אהבתי.
אבל עכשיו הכול פרוץ ולא נותרו בי הכוחות לבנות שוב החומות.
מנסה שוב ושוב ונופלת.
נבגרת שוב ושוב ונפתחת.
ושופכת.
נשפכת.
בסוף לא יישאר כלום.
מעטפת לב מרוקנת מחיים.
הכול פתוח וגלוי לעיני כל.
אני נפגעת.
יותר מתמיד.
אני נשברת.
יותר מתמיד.
אני נופלת.
יותר מהר מתמיד.
הזמן חולף על פניי במהירות.
הימים המתישים והלילות חסרי השינה.
בקרוב זה וודאי ייגמר.
אי אפשר לחיות בלי חומה ומסכה.
בקרוב הכול ייגמר.
והכול בגלל אותו סדק קטן בין אבני החומה.
YOU ARE READING
מסכה כואבת
Poetryלפעמים כשהקירות סוגרים עליך מכל הכיוונים, כשאתה מרגיש שאתה נופל ואף פעם לא נעצר, כי אין קרקע תחתיך שתתפוס אותך, ואתה מסתיר את הרגשות מפני העולם, אבל בכל זאת מתוסכל כשאף אחד לא רואה עד כמה שבור אתה - הדמעות שלך הופכות למילים שננסכות על הדף בייאוש...
