מסכה כואבת

מסכה כואבת 27 - תעתועי הייאוש

היא עומדת ומביטה, אך בעיניה רק חשיכה.

היא מחפשת את האור, מחפשת אותך.

רק חושך ואפילה, אין ולו לבן עמום,

הכול שחור, מבינה שאין יותר כלום.

אז היא עוצמת את עיניה, מנסה להירגע,

מנסה לפקוחן שוב, אך פוחדת להיפגע.

היא מגששת בידיה, כולה תקווה נואשת,

ליבה זועק בתסכול, מה כבר היא מבקשת?

היא נזכרת בימים בהם האור היה מצוי בכל,

בהם תרמה ממנו עוד ועוד, עד שלבסוף נתנה הכול.

ובכל נתינה הייתה בה תקווה, שכן, הוא עוד יגמול,

ובכל פעם מחדש לא מצאה אחד שיחמול.

כולם פשוט לקחו, כשעיניהם מביעות חבירות,

אך בפנותה אליהם נואשת למעט אור, נתקלה בסירוב ובקרירות.

ועכשיו, אין מי שיאיר לה את הדרך,

ואם אין לו אור, שיושיט לה ידו, יראה שיש לה ערך.

ומתוך העלטה, מאיר פתאום אור מסנוור,

כל כך חזק שפחדה שתתעוור,

כי עוד נותרה בה התקווה שיום אחד עוד תשתמש בעיניה,

והנה הוא כאן, נעמד מול פניה.

מושיט את ידו, פניו אומרות רוך וחמלה,

אך מבחינה בשחור בעיניו, ושוב אומללה.

מסיטה את מבטה, שמא תתחרט,

וברגע השבירה, הנשמה לה אומרת:

"חכי עוד רגע, אל תיכנעי לפיתוי,

זהו ניסיונך, עוד יש לך סיכוי."

ab��<��