אני יושבת לי לבד בין כל כך הרבה אנשים, מנותקת מהעולם - וחושבת.
מחשבות נסתרות מגיחות לראשי לאחר שהדחקתי אותן זמן כה רב.
אני מרגישה איך תחושת התשישות עוטפת אותי ומסכה של אדישות נאטמת על פניי.
מביטה הצידה ורואה אותה.
איך?
איך יכולת?
זה לא הגיוני אפילו.
אני רואה את המבט המפוחד על פניה ופשוט נקרעת.
למה?
אני זוכרת איך הייתי ועדיין נמצאת במצב שאומרים לך להתרחק מהאדם הכי קרוב אליך, רק משום שקשה לו.
מה ההיגיון בזה?
אני זוכרת איך נלחמתי בזה וסירבתי לציית.
עדיין מסרבת.
מה ההיגיון שעומד מאחרי המעשה הזה?
מדוע אדם שמתגלים הכאב הרב והקושי שיש לו על הלב מוגדר כבעל בעיה - מה שמתייג אותו כ'סוג ב' והוא ננטש להתמודד עם קשייו בכוחות עצמו.
מדוע הקשיים והכאבים שלי הופכים אותי לפחות טובה? לפגומה?
למה דווקא כשסמכתי עלייך כל כך וסיפרתי לך, פשוט נטשת אותי.
חיבקת, הרגעת - הבטחת שאת אוהבת ושאת איתי בהכול - ויום אחר כך פשוט עזבת וניתקת קשר, מעמידה פנים שדבר מעולם לא קרה.
אוקיי, אז נפגעת אני אומרת לעצמי ומנסה לנהוג איתך כרגיל, אבל זה קשה.
החיוכים שלך אליי כבר לא מלאים באהבה.
את לא מתנחמת מחיבוקיי או מנוכחותי, לא משנה כמה חברה טובה אני מנסה להיות.
להיפך- כשאת מסתכלת עליי מבט מפוחד עולה בעינייך.
את מפחדת.
מפחדת ממני.
מהמפלצת הזאת שנקראת אני.
אז אני מניחה שכך זה אמור להיות..
ככה אני מגלה מי הן החברות האמיתיות שלי.
מי באמת נאמנה לי.
כנראה זה הכול לטובה.
אלוהים רצה להוכיח לי על מי אני צריכה לסמוך ועל מי אסור לי, כדי שלא יישבר לי שוב הלב.
YOU ARE READING
מסכה כואבת
Poetryלפעמים כשהקירות סוגרים עליך מכל הכיוונים, כשאתה מרגיש שאתה נופל ואף פעם לא נעצר, כי אין קרקע תחתיך שתתפוס אותך, ואתה מסתיר את הרגשות מפני העולם, אבל בכל זאת מתוסכל כשאף אחד לא רואה עד כמה שבור אתה - הדמעות שלך הופכות למילים שננסכות על הדף בייאוש...
