יושבת על קצה הפסגה, אחרי עליה מתישה ובלתי נגמרת.
מביטה בשמיים זרועי הכוכבים - ניצחתי. כבר לא נשברת.
נעמדת גאה, בנויה מכל מה שעברתי, וכל רגע ורגע מהם זוכרת.
זוקפת מבט, עיניי מלאות ביטחון - החלטתי. אני נשארת.
תמיד יש נפילות, דרכינו זרועות מכשולים, אבל זהו היופי בבריאה.
כי אדם הוא דבר מדהים, עצמתי ויקר ערך, וחבל שאני היחידה שזאת רואה.
שנה קודמת - מסך אטום ואדיש, חיים חסרי טעם, סבל חסר שעה.
ועכשיו- מתוך עצמי קמתי, לוחמת, ומאמינה בקיים כבמה שלא נראה.
אז בלילות סערה אדומה, תחת טיפות גשם דוקרות, כבר חוסנתי מכל אותן פגיעות מדומות.
כי מתוך האמונה באה האמת, אל העתיד, השלווה- צבא של לוחמות.
אם מושיטים לך את היד, אל תכסה אותה בעוד אבן בליבך מכוסה החומות.
כי לא כולם צועקים זאת, ויש שאינם מודעים לקרב בתוכך- ישנן אהבות דוממות.
YOU ARE READING
מסכה כואבת
Poetryלפעמים כשהקירות סוגרים עליך מכל הכיוונים, כשאתה מרגיש שאתה נופל ואף פעם לא נעצר, כי אין קרקע תחתיך שתתפוס אותך, ואתה מסתיר את הרגשות מפני העולם, אבל בכל זאת מתוסכל כשאף אחד לא רואה עד כמה שבור אתה - הדמעות שלך הופכות למילים שננסכות על הדף בייאוש...
