בס"ד
שוב. שוב הם לא מאמינים. שוב את זו שמשקרת. שוב את האשמה. שוב את הרעה.
והקול בתוכך שאומר לך שהם צודקים.
והוא צודק.
וזה נכון.
והוא משתלט על הכול.
החלטת להיות מושלמת.
לא בוכה יותר, לא כואבת יותר, לא מספרת יותר - אסור!
אבל נשברת.
פשוט נשברת.
בכית במקלחת לבד, יוצרת פסים אדומים על עורך.
בכית עד כדי עייפות בלתי נשלטת.
ויצאת.
יצאת וסגרת אחרייך.
והכול טוב.
את מחייכת.
את מזייפת את החיוך הכי גדול שיש, כי הכול בסדר, נכון?
ובסוף, גם זה לא החזיק לך.
חלשה שכמותך!
עבר רק שבוע וכבר נפלת.
היא אמרה משהו, ופשוט לא יכולת יותר.
הוצאת את הכול.
הלב שלך זעק לחיבוק, לנחמה.
בכית בלי שליטה.
ועצרת את עצמך.
"סליחה" ביקשת.
זה לא יקרה שוב.
ברחת משם עוטה על עצמך את החומות חזרה.
יותר חזק.
עוד מסך. עוד כיסוי.
ואת נזכרת במילים. בהכחשה. עד שנתת צוהר לנבכי ליבך, הם לא האמינו. "זה לא קרה". ואת מתחילה להאמין להם.
את מדמיינת כנראה.
את המצאת את הכול.
תראי איזה שטויות את מדברת!
ושוב לשנאה הזאת.
ושוב לאכזבה.
ושוב לכאב.
אבל אסור לכאוב! אסוררר!!! ובכל זאת.
אולי רק לרגע, אולי רק לרגע לא אהיה מושלמת..
YOU ARE READING
מסכה כואבת
شِعرלפעמים כשהקירות סוגרים עליך מכל הכיוונים, כשאתה מרגיש שאתה נופל ואף פעם לא נעצר, כי אין קרקע תחתיך שתתפוס אותך, ואתה מסתיר את הרגשות מפני העולם, אבל בכל זאת מתוסכל כשאף אחד לא רואה עד כמה שבור אתה - הדמעות שלך הופכות למילים שננסכות על הדף בייאוש...
