עוד יום שהתחיל נורא. רצתי בגשם, איבדתי עוד חברה. נזכרתי באתמול ובשלשום ובכל השנה האחרונה, עם כל המילים והידיים והדמעות בשירים למגירה. ובלב שלי הרגשתי זהו עוד רגע אני אובדת ואז המורה אמרה שעוד נכשל אחד ולהורים היא מתקשרת והגוש הזה בגרון רק גדל וגדל וכבר דמיינתי את המנהלת שוב אומרת 'חבל' ואז שוב לא ידעתי אם אני בן או בת וכשרציתי לדבר לא ידעתי אם פנייה של אתה או את, אז כבר לא דיברתי כי מה זה כבר משנה והלכתי לי לצד לצפות בעולם סביבי קורה ובשיעור מתמטיקה שוב לא הבנתי מילה וכשבדרך הבייתה הרגשתי כמו דמעה אחת גדולה ושעוד שנייה עוד רגע אני כבר אתפרץ, אבל יש אנשים סביבי אז הנה אמשיך עוד לחייך וכשאימא שאלה אם להגיש לי ואיזו מנה משפתיי כבר לא יצאה מילה ו-
ואז התקשרת.
מוח ריק. כל מחשבה זרה נעלמה. אין כלום, שום דאגה שום חרדה. רק מילה אחת, יפה ובודדה: השם שלך,
והנה המוח חזר לפעולה. עכשיו הוא מלא צבע, ניתקנה התאורה. יש מחר יש היום יש אותך, ואולי גם לחלום.
YOU ARE READING
מסכה כואבת
Poesíaלפעמים כשהקירות סוגרים עליך מכל הכיוונים, כשאתה מרגיש שאתה נופל ואף פעם לא נעצר, כי אין קרקע תחתיך שתתפוס אותך, ואתה מסתיר את הרגשות מפני העולם, אבל בכל זאת מתוסכל כשאף אחד לא רואה עד כמה שבור אתה - הדמעות שלך הופכות למילים שננסכות על הדף בייאוש...
