בס"ד
היי כלבה, לאן את הולכת?
צעד.
לכי כבר, מי צריך אותך?!
עוד צעד.
תמותי וזהו. מה כל כך קשה?!
"עוד צעד" היא לוחשת לעצמה. היא צריכה להתרכז בזה. בצעדים. רק ככה היא יכולה להמשיך. היא מנסה להגביר את עוצמת המוזיקה באוזניה, אך שום רמה לא תשתיק את הקולות שבפנים.
די, עזבו אותי, בבקשה. לא עשיתי לכן כלום
"די!" היא צועקת לפתע ובועטת בעץ בתסכול. הרגל רק כואבת עכשיו, אבל זה מה שהיא רצתה. ככה זה עובד.
היא מתרכזת בכאב הפיזי, ומתוך כך הקולות נחלשים.
היא פונה ימינה, לאחת הרחובות השקטים יותר, ומשם לסמטה בודדה, כמותה.
~~~~
הוא סוגר את הדלת ונועל, מתמוטט על הרצפה בתשישות. הצעקות חודרות את הדלת והמרחק, והוא מנסה לאטום את אוזניו בידיו שלו.
הוא לא רצה שזה יקרה, אבל זה הכול באשמתו. הוא יודע את זה.
הוא שומע את הצעקות החלושות שלה כשהיא נואשת להגן עליו, ונכשלת. הוא שומע את המילים הקשות שזורמות ללא הרף מפיו. הוא שומע צעדים מתקרבים, מלווים בצעקות עצבים.
הדלת נעולה, הוא יודע, ובכל זאת הוא נשען עליה בכוח, נושך את שפתיו.
"פתח את את הדלת!" הוא שומע אותו צועק והוא רק נשען חזק יותר. זהו. זה הסוף שלו. הוא ייכנס ו...
הוא שומע זכוכית נשברת כשקללות רבות יוצאות מהדמות שהפחידה אותו יותר מכל, ואת דלת הכניסה נטרקת.
זהו.
הוא הלך.
הוא מנגב את הדמעות כמיטב יכולתו, ופותח את הדלת, ידיו רועדות.
~~~~
היא נכנסת לחדר השירותים ונועלת את הדלת.
"מהר, בלי להסתכל. מהר!" היא לוחשת לעצמה בטירוף ומפנה את גבה למראה.
תראי מה נהיית. למה נהפכת.
"לא לא לא לא" היא מנסה לבלום את הקול מראשה.
מה לא? ממה את בורחת? מהאמת?! תראי מה עשית לעצמך.
היא מתחילה לפשוט את בגדיה, מזמזמת בקול שיר אהוב.
את לא מתביישת?!
"כן, אני כן" היא עונה, נאנחת, לבסוף, כשאינה שולטת בעצמה מלהביט במראה.
המראה נוראי.
את חייבת לעשות משהו.
"אני עושה. לא אכלתי כמעט כבר חודשים "
YOU ARE READING
מסכה כואבת
Poetryלפעמים כשהקירות סוגרים עליך מכל הכיוונים, כשאתה מרגיש שאתה נופל ואף פעם לא נעצר, כי אין קרקע תחתיך שתתפוס אותך, ואתה מסתיר את הרגשות מפני העולם, אבל בכל זאת מתוסכל כשאף אחד לא רואה עד כמה שבור אתה - הדמעות שלך הופכות למילים שננסכות על הדף בייאוש...
