אתם יודעים, לפעמים,
אני תוהה איך זה להיות כמו כולם?
לא להיות כבול לאותם הפחדים והדאגות,
לא להיות משועבד לאותם קולות,
לצחוק בחופשיות, לדבר בלי לגמגם,
תמיד תהיתי - איך זה להיות הם?
אבל אז חשבתי, האם זה באמת כדאי?
מי הייתי בלי כל מה שעובר עליי?
האם הייתי מתעלם מאנשים שכואבים?
האם רוצה אני לאהוב כפי שהם אוהבים?
האם היו בי הרכות והאוזן הקשבת?
האם עיני בזולת הייתה מתחשבת?
האם הייתי מבחין באותו חיוך מלאכותי?
האם הייתי באמת אמיתי?
ומבין אני אז,
כי עברי - הוא שדרש אמירה בראשי.
הדרך הסלולה ללב באמת חופשי.
אמירה שדורשת לאהוב את כולם;
בלי נידחים, את כל העולם!
אמירה של שלום ותקווה,
אמירה שיודעת מהי אהבה,
אמירה שיודעת מה לומר,
אמירה שיודעת להרכיב הנשבר.
אמירה שיודעת מהו כאב,
אמירה שממלאת את הלב,
אמירה שדורשת לתת ככל האפשר,
אמירה שמנצלת את הזמן שנשאר.
אמירה אדיבה, אכפתית ודואגת
אמירה שאוחזת בחוזקה יד רועדת.
אמירה שתומכת, כי אם לא אני מי כן?
אמירה שלא נותנת לאדם להיות מסכן.
אמירה ששואפת לתיקון והתעלות.
אמירה שרואה את העולם בהתפעלות.
אמירה שמעצבת אותי מחדש כל פעם,
האמירה שנותנת לחיי את הטעם.
מבין אני שכל הכאב בליבי,
הוא זה שעורר את האור שבי.
מבין אני שכל זמן הקושי שבהמתנה,
הובילו אותי לזאת המתנה.
רק רציתי לומר שנכון שלפעמים אנחנו מרגישים כל כך עמוק בתוך חור שחור שרק שואב אליו עוד ועוד צרות, ומשתוקקים להיות פשוט נורמלים. כמו כולם. "למה אני לא יכול להיות רגיל?" ומה שאני מרגישה שבאמת מה שעברנו והקשיים שלנו הם שמעצבים אותנו להיות האנשים הגדולים באמת.
אם רק נאמין בעצמנו וביכולות שלנו נבחין לאיזה אנשים טובים ואמיתיים הקושי והכאב הזה הפך אותנו. אנשים שבאמת מסתכלים פנימה, חוקרים את מה שבפנים ואחרי שחוו את הטעויות ששאר העולם עשה, הם מנסים לתקן אותם. אני לא רק מאמינה, אני בטוחה שאם נפגעתם מחברים אתם תהיו החברים הטובים ביותר שאדם יכול לבקש. אם נפגעתם מילולית מאנשים, אתם אלה שתקפידו על כל מילה שיוצאת מפיכם. אתם אלה שתשימו לב לכל הכואבים שמתעלמים מהם, כי אתם יודעים איך זה להיות במצב הזה, ויש בכם את הרצון לתקן את הגלגל הנוראי שנוצר. לתקן את העולם. ואתם יודעים מה? זה לא ממופרך ולא דמיון, זה אמיתי!
בזכות אנשים כמוכם קורים כל הדברים הטובים.
תחלמו כמה שאפשר
תשאפו רחוק
ותצליחו.
אוהבת כל כך:)
YOU ARE READING
מסכה כואבת
Poezjaלפעמים כשהקירות סוגרים עליך מכל הכיוונים, כשאתה מרגיש שאתה נופל ואף פעם לא נעצר, כי אין קרקע תחתיך שתתפוס אותך, ואתה מסתיר את הרגשות מפני העולם, אבל בכל זאת מתוסכל כשאף אחד לא רואה עד כמה שבור אתה - הדמעות שלך הופכות למילים שננסכות על הדף בייאוש...