וואו. יובל למסכה כואבת😅
תודה לכל מי שמגיב ומצביע, זה חשוב לי מאוד💙
קטע קצת שונה הפעם.. מקווה שתאהבו:)
_deadheart_ מוקדש ל
קמה בבוקר, רצה ורצה ורצה. כל היום רק רצה. מהלימודים, אל העבודה, ואל המטלות. מסתובבת מפה לשם, דואגת לו, עוזרת לה. מתקנת פה ומסדרת שם, מעמידה על הרגל הבודדה את כל העולם.
כמו באנרגיה שלא נגמרת, להבה שאינה דועכת, כך היא פועלת מדי יום ביומו.
אך כפי שנר זקוק לגפרור, כך גם היא זקוקה לרגע שלה. שלה ורק שלה.
וכך, מדי יום ביומו, מגניבה היא רגעים שאורכים מספר דקות אך ערכם כשנים רבות.
נשאבת אל הגן עדן שהוא רק שלה. בלי דאגות, בלי פחדים - שם הכול נכון. ואם הוא לא נכון, אז יש שם מי שיתקן, והכי חשוב - המישהו הזה לא חייב להיות היא.
היא אינה זקוקה להרבה, רק לרגע הזה שלה. רק לגן עדן הזה, שמשקלו מזערי אך ערכו רב, ומכיל הוא עולם ומלואו.
אז היא נוטלת את הספר, פותחת בין העמודים הבלויים משימוש של תושבי גן עדן נוספים, והיא שם.
מוקדש תכלס לכל התולעים/ות שבינכם💙
YOU ARE READING
מסכה כואבת
Poetryלפעמים כשהקירות סוגרים עליך מכל הכיוונים, כשאתה מרגיש שאתה נופל ואף פעם לא נעצר, כי אין קרקע תחתיך שתתפוס אותך, ואתה מסתיר את הרגשות מפני העולם, אבל בכל זאת מתוסכל כשאף אחד לא רואה עד כמה שבור אתה - הדמעות שלך הופכות למילים שננסכות על הדף בייאוש...
