אופאל יקרה,
זו אני, את מבעוד שנתיים. עבר זמן רב מאז שהייתי את. אולי שנתיים נראות תקופה קצרה, אבל האחרונות הכילו כל כך הרבה, שבשבילי הן חשובות כשנים רבות.
לפעמים אני נזכרת בך, ואיך זה היה להיות את.
איך זה לקום באמצע הלילה מסיוט נורא, ולהעדיף לחזור אליו ולישון כי המציאות היא סיוט נורא יותר.
איך זה שהראש מלא רק במספרים: קלוריות, משקל, סנטימטרים, ימים.
איך זה למרוח על הפנים מסכה עבה של חיוכים וצחוק כשבפנים הלב צועק 'הצילו'.
איך זה לבכות.
יש שיאמרו שלא הרבה השתנה. שנשארתי אותה ילדה מתבודדת, דיכאונית, מכונסת. שהמהפך משיא החברותיות והאנרגיות החיוביות לבדידות והשקט הוא בלתי הפיך. ואני יכולה לסתור אותם. אני יכולה להניח בפניהם את העובדות על דיוקן, אבל למה לי?
לא. זו לא הגישה. המטרה מעולם לא הייתה לחזור לאותה ילדה שהייתה קודם. אותה ילדה שהייתה קודם הייתה שוב ממשיכה ברצף הזמן שלה, ושוב נופלת לדיכאון הזה שאת נמצאת בו. ואת יודעת למה? כי זו הדרך. זו הדרך היחידה שלך להגיע אליי, והדרך היחידה שלי להגיע לאופאל שאחריי, ולזאת שאחריה.
אני רואה במה שעובר עלייך עכשיו המסלול הישיר והיחיד להפיכת האדם שאני היום. אדם שאני אוהבת ומכבדת. אדם שאני מעריכה.
אדם שיודע כאב מהו, ולכן יעריך יותר את השמחה. אדם שלא מפחד להיכנס לתחומים האפלים, כי הוא בן בית שם, ושולט במציאות שלו ללא חשש.
אדם שאוהב יותר, ושזכה ליותר אהבה אמתית ממה שאי פעם הייתה לו.
אופאל, תזכרי את כל זה. תזכרי מה המטרה האמתית שלך, זו שלמענה את רוצה לחיות. האם זה המראה האידאלי? האם זה המשקל המסויים הזה? האם זה המוות?אל תוותרי לעצמך! תשאלי כל שאלה ושאלה. תחקרי, תבדקי, כי רק ככה תגלי את עצמך. את אופאל האמתית. בלעדייך אני לא קיימת. אם אין לך אותך, אין לך קרקע לעמוד עליה. משוטטת באוויר בלי כיוון ברור, מרחפת בחלל.
לא, אופאל, זה לא בשבילך. את נועדת לגדולות. אם לא תאבקי, לא יוותר דבר. המכתב הזה לעולם לא יכתב, ואת תהיי עוד גרגיר אבק טראגי שחלף עם הרוח.
תחלמי, תעזי לאהוב, אני מחכה לך כאן.
~~~~~~~
אז האתגר הזה היה די מזמן, לפני שנה בערך, ועשיתי אותו אז, אבל בחרתי היום לעשות אותו שוב.
כעיקרון, מה שצריך לעשות זה פשוט לכתוב מכתב/סרטון לעצמכם מהעבר, עם הכותרת #DearMe
אני לא יודעת, תבחרו כרצונכם, אבל אני ממש ממליצה, גם אם זה נראה לכן מגוחך ומביך.-אופאל-
YOU ARE READING
מסכה כואבת
Poetryלפעמים כשהקירות סוגרים עליך מכל הכיוונים, כשאתה מרגיש שאתה נופל ואף פעם לא נעצר, כי אין קרקע תחתיך שתתפוס אותך, ואתה מסתיר את הרגשות מפני העולם, אבל בכל זאת מתוסכל כשאף אחד לא רואה עד כמה שבור אתה - הדמעות שלך הופכות למילים שננסכות על הדף בייאוש...