לא, בבקשה, תעזבו אותה. אני מביט בה ורואה אותם עוטפים את ראשה. מקיפים אותה מכל עבר.
הניחו לה! אני זועק. הניחו לפרח שלי.
כמו שדים הם מרחפים סביבה, צללים שמסתירים את פניה. תוויה נסתרים מעיני מלבד ניצוץ בעיניה. פעם היה זה ניצוץ של תקווה, אך כיום זהו ניצוץ של פחד. אימה טהורה שמכלה אותי מבפנים. אני רואה אותה במצב זה וכל גופי נמשך לכיוונה. הדם מפעפע בעורקיי וכל שאני רוצה הוא לעטוף אותה בחיבוק כזה שיעלים את כל הפחד. את כל הכאב.
אבל אני לא יכול. תהום דקה מפרידה ביננו. דקה, אך אורך חצייתה כנצח.
היא נדחקת יותר ויותר אל הפינה, נסה מפניהם, אך עוד רגע תגיע למבוא סתום.
אני קורע את האזיקים הכובלים את ידיי ובמטרה ברורה רק אליה, בלי להביט בתחתית התהום - אני קופץ.
YOU ARE READING
מסכה כואבת
Poetryלפעמים כשהקירות סוגרים עליך מכל הכיוונים, כשאתה מרגיש שאתה נופל ואף פעם לא נעצר, כי אין קרקע תחתיך שתתפוס אותך, ואתה מסתיר את הרגשות מפני העולם, אבל בכל זאת מתוסכל כשאף אחד לא רואה עד כמה שבור אתה - הדמעות שלך הופכות למילים שננסכות על הדף בייאוש...
