מסכה כואבת

הטירוף שלי

ספסל עץ פשוט, מרחף על איזו פיסת אדמה אובדת.
ברכיים לחזה, ידיים חובקות הכול בתנוחה מגוננת.
תנוחת עובר, כך קוראים לזה.
האם אשוב להיות מוגנת יום אחד כפי שהייתי ברחם אימי?
האם אחוש שוב את אותה שלווה שלא העניק לי הגורל זיכרון ממנה?
רוחות גועשות ושוצפות סביבי,
טורנדו של מחשבות.
השיער עף לתוך עיניי ודוקר אותי
מנסה להעיר אותי מבהייה ממושכת
הייתי שמחה לומר בהייה בכלום, בריק,
אבל ההפך הוא הנכון.
יותר מדי מולי
יותר מדי שאיני יכולה להכיל.
אז אני פשוט אשב לי כאן ואתנתק ואתכחש
ואז אולי אנצל.
מחשבה יפה זו היא פירצה לאחרות
והן מתחילות להטיח בי
בכל כוחן
אני שומעת צרחות אימים
נחבטת בכאב גדול
ומבינה שאני הצורחת ואני המכה.
קולות של חבריי
קוראים לי
בוכים לי
מדברים ומספרים ושואלים
אבל אני לא יכולה להקשיב
כי אני צורחת צורחת צורחת צורחת
ואז אני מרגישה משהו
יד נוגעת בי.
בעדינות, מהססת
לא פולשנית, לא כופה עליי את נוכחותה
פשוט מזכירה לי
אני פה.
לפעמים אני משתתקת לאט ואוחזת בה חזק
לפעמים ממשיכה לצרוח
לתוכה
קוברת את יפחותיי בחזה.
והיא שם.
והטורנדו ממשיך,
אבל עכשיו יש על הספסל שניים
ופתאום הספסל הוא לא הטפל כי אם העיקר
ואני מתעייפת
ומשתתקת
וקורסת לבין זרועותיה.

ישבתי היום על הספסל
צרחתי, היכיתי וכאבתי
ניסיתי בכל כוחי לסלק
אבל היא לא תבוא
ולא תחבק
ואני אמשיך לצרוח
עד שאפול מהספסל ישר לסופה
אחבט ואובד בין רוחות ומחשבות ואמיתות.

זה הטירוף שלי
ועכשיו הוא שלי לבד.

-לא הייתי פה זמן רב, אני יודעת. הרבה דברים קרו: טובים יותר וטובים פחות, אבל התשוקה והנחמה שלי בכתיבה לא הלכה.
אולי הגיע הזמן לחזור.
ספרו לי בתגובות מה אתם חושבים💙