בס''ד
זה מצחיק. מצחיק איך כולם חושבים שהם יודעים הכול; מה אני צריכה לעשות, מה אני חושבת, מה אני מרגישה.
זה מצחיק איך כשאני עושה משהו הם אומרים שעשיתי זאת מכיוון ש.. ומהנהנים, כאילו הם יודעים, כשאני עומדת מולם והם יכולים פשוט לשאול. מצחיק שגם כשאני אומרת מדוע באמת כך עשיתי, הם מגלגלים עיניים ומחייכים בנימה של 'כן, בטח..' ובטוחים שהם צודקים ויודעים מה אני מרגישה, ולא אני בעצמי.
וזה מצחיק איך כולם מרגישים אחראיים וזכאים לשלוט בי, כאשר כשבאמת הגיע זמן תפקידם, הם לא ניחשו שזו אחריותם.
מצחיק איך אתה יוצר שרשרת מרהיבה של שקרים ואנשים מאמינים לזה, כי זה מה שהם רוצים להאמין בו.
מצחיק שגם כשאני דופקת חזק בדלת בקריאת 'הצילו!', חושבים שזה עוד רעש רקע.
ומה עוד מצחיק? מצחיק שאתם קוראים את זה, מבינים אותי, ואולי אפילו מזדהים - בלי לראות אותי מעולם בחייכם, ואלה שסביבי יחשבו כולם שהטקסט הזה באוויר, כי אתם יודעים, זה מצחיק.
YOU ARE READING
מסכה כואבת
Poetryלפעמים כשהקירות סוגרים עליך מכל הכיוונים, כשאתה מרגיש שאתה נופל ואף פעם לא נעצר, כי אין קרקע תחתיך שתתפוס אותך, ואתה מסתיר את הרגשות מפני העולם, אבל בכל זאת מתוסכל כשאף אחד לא רואה עד כמה שבור אתה - הדמעות שלך הופכות למילים שננסכות על הדף בייאוש...
