היא מביטה בי כך,
שפתיה נעות כמטילה סכין.
אני נהדפת לאחור מעוצמת הפגיעה,
עוטה פנים ריקים.
היא אינה עוצרת וגם אחרי שהמסכה נופלת,
היא ברעלה ממשיכה.
כולי דמעות מתחננת שתפסיק,
והיא פוצעת בי בעודי בוכה.
אימרי לי
איך את יכולה
לירות בפצוע מלחמה?
היכן החמלה
איפה הרגש?
רק לקבור עצמי באדמה.
הבושה שכיסיתיני,
הפכה במהרה לכאב וייאוש כבד.
כי אם אלו מילותיכם
אלו דעותיכם
האם תבכו כשהיא תאבד?
אני היא ואת
כולנו בני אדם;
לבבות חיים עם רגש
חלקנו טובעים בדם.
YOU ARE READING
מסכה כואבת
Poetryלפעמים כשהקירות סוגרים עליך מכל הכיוונים, כשאתה מרגיש שאתה נופל ואף פעם לא נעצר, כי אין קרקע תחתיך שתתפוס אותך, ואתה מסתיר את הרגשות מפני העולם, אבל בכל זאת מתוסכל כשאף אחד לא רואה עד כמה שבור אתה - הדמעות שלך הופכות למילים שננסכות על הדף בייאוש...
