כעסתי כל כך שרצתי לחדר שלי בחוסר מלכותיות, טרקתי את הדלת וקפצתי על מיטתי תוך כדי שאני חולצת את הנעליים שלי זורקת אותם בחוסר אכפתיות ובבלגן על רצפת חדרי.
קברתי את ראשי על הכרית שלי שוחררתי צעקה פראית ונואשת.
כן, הייתי נואשת.
נואשת כיוון שרציתי כל כך לצאת, מעולם לא הרגשתי שאני כלואה בארמון יותר משהרגשתי כעת.
אני גרה שבע עשרה שנה בארמון והפעמים היחידות שממש יצאתי משטחו העצום של הארמון היו כשאבא ואמא נסעו לבקר עיירות קטנות, או לפגישות עסקים רשמיות. מעולם לא יצאתי לבדי ומעולן לא הכרתי באמת את חייהם של הנתונים של אבא שבקרוב הם יהיו שלי. לא הכרתי אנשים בני גילי, לא היו לי חברים בגיל שלי, לפעמים לא הייתי בטוחה אפילו שאם יהיו לי חברים אני אדע בכלל איך אמורים להתנהג, אחרי הכל, חייתי בחברת מבוגרים בארמון כל חיי.
לא הצלחתי לעצור את הדמעות מליפול על פניי.
רציתי לצאת, לא להרבה זמן, הייתי מסתפקת אפילו בשבועיים, רק רציתי לצאת ולהרגיש מה זה אומר להיות בת נוער רגילה, בת נוער שעושה דברים שכל נער ונערה עושים, להרגיש מה זה אומר חבר אמיתי, בעיקר להרגיש מה זה אומר חברות.
אני נסיכת הכתר, לנסיכה יש הכל, לי יש הכל, כל דבר שאני רוצה לא משנה כמה יקר הוא, אם אבקש קרוב לוודאי שאקבל אותו, אם כך למה את הדבר הכי בסיסי בעולם אני לא יכולה לקבל?
אני לא יכולה לקבל חברים?
צרחתי אל תוך הכרית שלי בתסכול ונתתי לדמעות לצאת מעיניי, גם כששמעתי את הוריי מתווכחים מחוץ לדלת חדרי ובסוף לא נכנסים, גם כשרות המשרתות שאלה אם להביא לי מים.
הפעם היחידה שבה הרמתי את ראשי הייתה השאר מרקוס נכנס אל החדר שלי, בניגוד לשאר הוא ישב על קצה המיטה שלי בשקט ולא אמר דבר.
לבסוף הסתובבתי ושאלתי אותו בגסות רוח שלא הייתה אופיינית לי "מה אתה רוצה?"
הוא עדיין לא דיבר ורק הושיט לי טישו. קינחתי את אפי בכל טיפת הכבוד שנשארה לי והזדקפתי במיטתי בגב זקוף אך בכתפיים שמוטות מעט.
מעצמו מבטים שקטים ועזים אחד בעיניו של השני עד שקראתי בתסכול "אני לא מבינה למה הם לא יכולים להקשיב לי? מה ביקשתי? לצאת? לראות אנשים מחוץ לארמון? להכיר את הנתונים שלי? זו בקשה לגיטימית!".
מרקוס הנהן בעייפות.
"אפילו אתה מסכים! אם כך, מדוע לא אמרת דבר להורים שלי כשיכולת?"
זווית פיו עלתה בהתחלה של חיוך לא שמח "אני מבין את ההורים שלך ואת החשש שלהם, אחרי הכל החשש מוצדק".
"לא, הוא לא!".
הוא הרים לעברי גבה "האמנם?"
למרקוס יש הרבה חלקים מעצבנים, המון, בייחוד כשהוא צודק, והוא תמיד צודק. גם עכשיו הוא צדק.
עמוק בפנים יכולתי להבין אותם, את ההורים שלי ואת החשש שלהם ממה שעלול לקרות לסתם היחידה כאשר היא תצא לעולם הגדול לבדה, הפחד היה אמיתי והייתה בו אמת.
ומכיוון שאני יורשת העצר הפחד הוא כפול, הוא לא רק הפחד מהילדה הקטנה שלהם שתפגע, אלא גם הפחד שיקרה משהו רע ליורשת העצר היחידה שקיימת לממלכה.
ואני מבינה, אני מבינה וזה מרגיז אותי יותר. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות אנוכית, לא המלכה לעתיד ולא כבן אדם, אנוכיות היא אינה תכונה טובה, ואני לימדתי את עצמי עם השנים להיפטר מכל ההרגלים הרעים והוא נחוצים. ובכל זאת, הפעם האנוכיות השתלטה עלי, אני חושבת.. אני חושבת שהיא הצליחה לתפוס עלי בגלל מה שהרגשתי עמוק בפנים, באחד החדרים האפלים והמסוגרים ביותר בליבי. בדידות.
הייתי בודדה בארמון הגדול למרות שכביכול היה לי את הכל ואת כולם.
ועל החולשה שלי האנוכיות טיפסה.
פרצתי בבכי מחודש ומרקוס אימץ אותי לליבו ונתן לי לקנות את בגדים ולהרטיב אותם בדימעותיי המלוחות.
"אסור לוותר על חלומות" הוא לחש לי באוזן בין יפחה אחת לאחרת "תמיד יש דרך אחרת, תמיד ישנו מסלול נוסף לרדיפה".
הרחקתי את פניי ממנו והבטתי בו בבלבול. מה הוא מנסה לומר לי?
הוא ניגב לי את הדמעות בידיו "תלוי עד כמה החלום שלך חשוב לך" הוא לחש בקול שקט שבקושי נשמע ויצא מהחדר שלי, משאיר אותי לתהות על כוונותיו.
הדלת נסגרה בשקט ואני ישבתי בסיכול רגליים על המיטה, ניגבתי את שאריות הדמעות שעוד זלגו במורד לחיי והבטתי על הדלת במבט תמה.
מה הוא רמז לי? מה הוא רצה שאעשה?
נאנחתי בחוסר הבנה והחלטתי שזהו זמן טוב למקלחת, הייתי צריכה לחזור לעצמי ומקלחת טובה תמיד יודעת לעשות את העבודה כמו שצריך.
מילאתי לי אמבטיה חמה בניחוח לבנדר עד שכל המקלחת העלתה אדים, הנחתי את הבגדים שלי במקופל על יד הכיור, פשטתי את בגדיי המקומטים והכנסתי את גופי למים החמים בתקווה שיעזרו לשפר את רוחי הנפולה.
כשכל גופי היה מתחת למים מלבד ראשי, עצמתי את עיניי ונתתי לחמימות להרגיע את גופי תוך כדי לנקות גם את הלכלוך שדבק לעורי במשך היום.
קערתי את כפות ידיו, וניקיתי עם המים שנאגרו בהם את פניי בעייפות.
כל כך קיוויתי שהורי יסכימו, שהם יתנו לי לצאת למסע קצר בממלכה שלנו לבדי, יותר משקיוויתי שהייתי צריכה את זה. הרגשתי שאני חייבת לצאת.
לא הבנתי על איזו דרך מרקוס דיבר, אבל ידעתי בוודאות עד כמה החלום הזה היה חשוב לי, הוא היה חשבו לי יותר ממש שיכולתי לתאר במילים. לא פקפקתי לרגע בחשיבות שלי אליו.
עצמתי עיניים בחוזקה ולקחתי נשימות עמוקות ואיטיות בניסיון להאט את הדופק שלי שהחל להאיץ שוב מהפאניקה, כשלפתע זה הכה בי.
התיישבתי במהירות וכתוצאה מכל השפרצתי מים לכל כיוון.
חיוך רחב גדל על פניי כשהרעיון התחיל להתגבש לתוכנית ממשיך בראשי, תוכנית שנראתה לי הצעת סיכויים לא נמוכים כל כך. תוכנית שאולי הייתה אפשרית, וגם אם לא, לפחות ידע שניסיתי.
אם כי... אני יודעה בתור אחת שלא מוכנה לוותר בקלות, וכעת כשהרעיון מילא את ראשי הייתי נחושה בדעתי לגבש תוכנית ולעקוב אחריה שלב אחר שלב בהדיקות ובזהירות, וזה הולך להצליח, זה חייב להצליח.
נשכבתי בחזרה באמבטיה החמה שלי, הרפתי את גופי ועצמתי את עיניי וחשבתי על פרטי התוכנית שלי.
הרעיון הכללי היה-
לברוח מהארמון.
**************************************
היייי
כן, אני יודע, הפרק יחסית קצר, אבל הווו אנחנו מתקרבים לחלק האמיתייי
אני קצת מתלבט בנוגע לזמנים ולתדירות של העלאת הפרקים.. רוצים עוד פרק השבוע ואז פרק פעם בשבוע?
אני ממש אשמח לתגובות שלכם, זה נותן לי המון המון מוטיבציה להמשיך💙
אחרי הכל.. מיהו סופר בלי קוראים?🥰
חנוכה שמחחחחחח🤗
YOU ARE READING
הנער.ה עם הכתר (boyxboy)
Adventureסקיי היא הנסיכה הצעירה של ממלכת אורנוליה, נסיכה בעלת כישרון מובהק. כשהנסיכה מגיעה לגיל שבע עשרה היא מחליטה לצאת למסע להכרת הממלכה שלה בשינוי קל- בתחפושת. שלא במפתיע השמועות על עזיבתה את הארמון נפוצו ואיתם יצאו אוייבי המלוכה מתרדמתם. הנסיכה מנסה...
