הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 8

התגובה הראשונית שלי הייתה רפלקס שלא שלטתי בו מרוב הלם. נרתעתי לאחור. הדבר הבא שעבר במוחי היה 'אתה באמת רוצה להוכיח לו ששכחת את כל מה שלימדו אותל במשך השנים?'.
והדבר הבא היה- להכחיש.
"סליחה?" אמרתי והרמתי גבה "אני מכיר אותך?".
הוא חייך.
"אני לא בטוח, אני נראה לך מוכר?"
הייתה לי הרגשה שהוא ציני. כבר אמרתי שהשומרים של הארמון עוברים הכשרה רצינית? אני לא אתפלא אם אימנו אותם אפילו למצב של זיהוי משפחת המלוכה בתחפושת. זה נשמע לי הגיוני.
כמעט ולגמתי מכוס המים שהציע לי, אבל לא. אם יש משהו שלמדתי שאני לא יכול לעשות, הוא את זה, שתיה עלולה להיראות כסימן דק של כניעה. אני לא נכנע, לא בכזאת קלות.
"אני מצטער, אדוני" אמרתי ובגסות רוח התרסתית שהייתה אופיינית יותר לנער שהייתי מאשר חנסיכת אורנוליה, הכנסתי ביס נוסף אל פי.
הרגשתי במבטו של הזר עוקב אחר כל תנועותיי, הרגשתי לא בנוח תחת מבטו.
"אינני יודע מי אתה".
הזר משך בכתפיו.
"אבל אני יודע מי אתה".
כל שנות אימוניי נדרשו ממני בכדי שהבעת הבלבול על פניי תראה אמיתית "אתה קרוב משפחה רחוק שלי?"
הוא חייך וחשף שיניים צחורות.
"התשובה היא לא? אם כך, אני מבקש שתעזוב אותי, אדוני, זה נהיה מטריד" הפניתי לו את מבטי.
"למדת היטב" מזווית עיני ראיתי שהוא משלב את ידיו על חזהו "אפשר לומר שאני רחוק משפחה שלך".
לפתע הבחנתי בניצוץ קטן מתית לשולי חולצתו. סכין.
אוטומטית הפניתי את מבטי מטה, לכיוון המוטן שלי. לעזאזל. כמעט קיללתי את עצמי בקול. הייתי לבושה בפיג'מה, החרב שלי למעלה, בחדר. לא טרחתי לקחת עימי אפילו לא סכין.
'תתאפס, סקיי. אל תראה חולשה'.
מאוחר מידי. הוא קלט את מבטי.
הוא צקצק בלשונו "כאן זה לא הארמון" הוא רכן לעברי ולחש "לא הייתי ממליץ לך להסתובב בלי נשק".
הרגשתי שכפות ידיי מתחילות להזיע. הוא לא מאמין לי. עשיתי ניסיון נואש אחרון.
"אני לא גר בארמון, הבית שלי נמצא-".
הפעם הוא אפילו לא נתן לי לסיים את דבריי, היא הרים את ידו וקטע אותי בגסות שלא היו רואים בעין יפה בארמון "אני אזהה אותך בכל מקום, הנסיכה סקיי" הוא הרכין קלות את ראשו במחוות כבוד כשקרא לי בשמי, ואז הוא הרים את מבטו ושאל "או שמא אני צריך לקרוא לך הנסיך סקיי?".
הסמקתי בכעס ומיהרתי להסות אותו "שקט" הבטתי בבהלה סביב "מישהו עוד עלול לשמוע אותך".
הוא גיחך "את-ה לא רואה? התלבשתי חגיגי במיוחד בשבילך".
המשפט הזה צלצל בראשי.
סוף סוף הזר התקרב אלי, הוא הוריד את הברדס מראשו ונתן לאורות של האכסניה להאיר את פניו המוצלות.
נשימתי נעתקה. מעדתי לאחור, ונאחזתי ברפלקס בשולחן כדי שלא אפול, ואז המשכתי ללכת אחורה בתזזיתיות.
הכרתי את הפנים שניבטו אלי, עיניו בחנו אותי בסוג של עדינות שהייתה ההפך מגופו הדרוך.
זה היה אותו השומר שליווה אותי למסיבת יום ההולדת ה-17 שלי.
"אינך רואה שהתלבשתי בהידור במיוחד בשבילך, נסיכתי?"
הזכרון לפתע הדהד בראשי.
לא. לא. אסור לו להיות כאן. אסור.
מעדתי שוב והפעם כמעט נפלתי על הישבן אלמלא השומר שהיה זריז מאוד, אני מניח שכתיצאה מהאימונים הרבים שעבר, תפס אותי לפני כן.
"זהירות, נסיכה" הוא לחש.
מיהרתי לחסום את פיו עם כף ידי "אמרתי לך להיות בשקט" כעסתי. הבנתי באיחור מה טני עושה וניסיתי להתחמק מהאחיזה שלו, אבל הוא לא הניח לי.
הוא הידק את אחזיתו בידי, בוא נאמר שאם הוא היה מתנהג ככה בארמון... כנראה שזה לא היה עובר בקלות ראש.
אבל פה זה לא היה הארמון, והמצב לא היה רגיל. בדרך כלל נסיכת אורונליה לא בורחת המארמון. או בורחת באופן כללי.
"היי, תירגעי, נסיכ- סקיי" הוא אמר לפי הבעת פניו נראה שהוא עדיין מבולבל בדבר הזהות שלי "אני רק רוצה לדבר. אני לא מתכוון לעשות שום דבר".
במצב שלי, כלומר, בחוסר האונים שהייתי, לא באמת היו לי הרבה ברורות. בנוסף, הוא היה חייב להספיק לפנות אלי בלשון נקבה ולכנות אותי נסיכה, אחרת כל התחפושת שלי תהרס, כל העבודה הקשה שלי תרש לטמיון. וכל זה בתקווה שהוא לא יגרור אותי ממש עכשיו לארמון.
הזדקפתי במקומי וניסיתי להראות סמכותי כמו שאני בדרך כלל "רק לדבר?"
הוא הנהן והרפה מעט את אחיזתו "מבטיח".
הרטבתי את שפתיי "טוב ויפה" אם כי לא היה כאן שוב דבר טוב ושום דבר יפה "אם כך, שנעלה לחדרי?"
זו אמנם הייתה שאלה, אך לא חיכיתי לתשובה.
"תוסיפי את זה לחשבון בבקשה" ביקשתי מהבחורה הבלונדינית בדלפק. גופה נשען בקלות על הדלק בזמן ששירבטה דבר מה על דף חלק. היא קפצה בבהלה כששמעה את שמי, ועיניה הבהירות התרחבו בהפתעה.
"כן, אדוני" היא מיהרה להסוות זאת בנימוסים "איזה חדר אתה?"
"8" אמרתי והוספתי מבלי לחשוב "סקיי".
"סליחה?"
"שמי הוא סקיי".
הנערה חייכה בביישנות "סקיי" היא חזקה על שמי בעדינות "נעים להכיר".
העלתי את זווית פי בהתחלה של חיוך קטן לפני שהפניתי לה את גבי והלכתי אל החדר שלי כשהשומר מאחוריי.