לפי המבט על פניו של כריס, נדמה לי שהוא שכח מחברי הטוב ג'ם. אני מניח שאחרת פיו לא היה נפתח ונסגר, והוא בטח לא היה מנענע בראשו ומביט בי בחוסר אמון בזמן שאני דוהר לעברו ומכריח אנשים לפנות לי את דרכי אליו.
ירדתי בקפיצה מושלמת מגבו של ג'ם, טפחתי עליו קלות לתושה לפני שפניתי אל כריס "אני מוכן".
כריס, עדיין המום, העביר את מבטו לסירוגין בין ג'ם לביני.
למרבה הפלא, מי ששבר את השתיקה היה ג'ם שהחליט לצהול והחווץ בראש הסוס הענק שלו לתפוחים. הוא צהל בשנית והביט בכריס.
אוי כמה שהסוס הזה חכם ומנומס.
כריס הרים גבה לעברי לפני שהרים תפוח ירוק מהסחורה שלו ופנה אל ג'ם "רוצה?"
הוא בעט ברגלו ברצפה.
כריס העיף את התפוח וג'ם תפס אותו בפיו בעודו באוויר וערף אותו בשלמותו, כריס צחק.
"אני מניח שאתה מביא גם אותו אלי" הוא יותר אמר מאשר שאל, ובכל זאת הנהנתי.
הוא נאנח והעביר את מבטו על הציוד שג'ם סחב, בסך הכל שקית אחת גדולה "הבאת את כל הציוד שלך?"
הנהנתי וקיוויתי שריין אכן הביא את כל הציוד שלי, לא רציתי לגלות שאצטרך לעשות גיחה לאכסניה כדי להחזיר חפצים חסרים.
הוא משך באפו "נצא בעוד כשעה" אמר לפני שהסב לי את גבו בחוסר נימוס משווע וחזר לקונים הפוטנציאליים שלו.
החלטתי לשבת על הרצפה, כשגבי צמוד לרגליו היציבות של ג'ם ועצמתי לי עיניים, נהנה משמש הצהריים החמימה, עד שכריס יחליט שסיימנו עם המקום.
בזמן שהוא עבר, אני ניסיתי לנול בתקויה שגך אולי הבטן תכאיב לי קצת פחות ואולי הראש שלי ירגע באוויר הצח. בנוסף הייתי מוסתר מעיניי האחרים, קיוויתי שכך גם אם קיארה תעבור באיזור במקרה, היא לא תבחין בי.
אני חושב שנרדמתי קצת, כיוון שהדבר הבא שזכור לי הוא את כריס מנער אותי בגסות, כשידו מושכת לי בצווארון החולצה.
"קום" הוא פקד בזמן שאני ניסיתי להבין היכן אני נמצא ומה כל הרעש וההמולה סביב "אנחנו יוצאים".
מבט בעיניו הכחולות של הנער הזועף שעמד מעליי, היווה לי תזכורות מוחלטת להיכן אני. איכשהו הרגשתי יותר טוב כעמדתי על רגליי אחרי הנמנום שעשיתי בטעות. הבטן שלי כבר לא כאבה והראש הכאיב לי רק קצת.
חייכתי נמרץ מעט יותר, מוכן להרפתקה החדשה "ג'ם" טפחתי על גופו "הנה אני מגיע".
כריס נחר מאחורי. הסתובבתי אליו בבלבול.
"מה?"
הוא משך בכתפיו.
מצמצתי בעיניי "איפה כל האוכל?" הדוכן התרוקן מכל מזון שהיה בו אי פעם בעבר.
"לא חשבת שאני לוקח אותו איתי בבית כל יום, נכון?"
הסמקתי.
הוא צחק צחוק מאולץ, אני בטוח שהוא צחק עלי פשוט כי הוא נהנה לצחוק עלי.
"חברה של המשפחה גרה קרוב, היא שומרת לנו על הסחורה תמורת סכום כסף" הוא טרח להסביר לי.
"נשמע כמו עסקה לא רעה בכלל".
הוא שוב משך בכתפיו.
היה שקט קצר ומביך. מה שהיה מיוחד כיוון שכל הרחוב המה ברעש ורק אנשחנו הבטנו זה בזה בשתיקה. הפרתי אותי כששאלתי "רוצה לעלות?"
כריס העביר את מבטו על ג'ם ונענע בראשו לשלילה "אני מעדיף לעשית הליכה טובה ובריאה".
רציתי לעלות על ג'ם ולרכב עליו, אך זה לא היה הדבר הנכון לעשות, שלא נדבר על גסות הרוח שהייתה במעשה.
החלטתי לצעוד לצידו של כריס.
זו הייתה טעות נוראית.
כלומר, קשה לומר שזו טעות, כיוון שבחרתי בכך שוב ושוב, הרי יכולתי לעלות על גבו של ג'ם. אבל בפעם הבאה, החלטתי בליבי, אני אשכנע את כריס שנרכב ביחד.
מזתבר שביתו של כריס נמצא במקום שומם, במרחק של כקילומטר מהבית האחרון שראינו. ואת כל זה עשיני בהליכה ברגל כשאני סופר מהאנאובר והבטן שלי כבר התחילה לקרקר.
כריס לעומתי נראה שלו בצורה מרגיזה. מידי פעם הוא היה זורק לי עובדה ממש לא חשובה על הפרחים סביב או על איזו ציפור שיר שהתעופפה מעל לראושינו.
אני חושב שהוא נהנה מהסבל שלי. הוא הלך בראש זקוף חסר דאגות, ואני הלכתי שפוף ומזיע, ואוחז בבטני המקרקרת שחזרה לכאוב.
אחרי עברנו את הנצח והאינסוף, הגענו לשטח פתוח ויפה. מצד ימין נפרס לפנינו שדה רחב ידיים, ומצידי השמאלי עמד לו בית פרטי ופשוט. הדשא היה ירוק ופרפרים התעופפו להם סביב, היה משהו קסום במקום.
"וואוו".
"מוצא חן בעיניך?" כריס פזל לעברי.
בלעתי רוק והנהנתי, סובבתי את ראשי אליו "כל כך יפה כאן".
כריס פתח בצעידה אל כיוון הבית העומד "אכן".
פיגרתי אחריו בגלל ההלם שחשתי כך שנאלצתי לרוץ כמה צעדים כדי להשיג אותו.
"אתם מגדלים הכל לבד?" ידעתי כבר את התשובה, ידעתי אותה עוד לפני שהגעתי לכאן "זה מהמם! אילו פירות וירקות אתם מגדלים? יש לכם תותים?"
כריס גלגל את עיניו "מה דעתך שאערוך לך סיור אחרי שאדבר עם ההורים שלי בנוגע לשהותך בביתי?"
חייכתי את החיוך הכי מתוק שהצלחתי לגייס, אולי בניסיון להסוות את המבוכה שלי "אני אתעזר בסבלנות".
התקדמנו יחד לעבר הבית כשג'ם שומר עלינו מאחור, כשהסבתי אליו את מבטי היה נראה לי שגם הוא שמח ממה שעיניו רואות.
"אתה יודע-" נביחה רמה של כלב קטעה את דבריי, כבר הייתי מוכן לנעוץ בו מבט לט מאוצה מנימוסיו הכושלים, רק שפתאום הבנתי מה שמעתי.
כלב ענק נבח ורץ לכיוון שלנו. כריס ואני צרחנו ביחד. יותר נכון הוא קרא: "פאפי!"
ואני צרחתי "אהההה!!!"
אם מישהו חשב לרגע שכלב המטופש רץ אל חתול, הוא טעה בגדול, הכלב המטופש בחר מסיבה כלשהי לקפוץ עלי.
"אההה!" צרחתי ונפלתי לאחור, ניסיתי לזחול לאחור על האדמה לאחור בהיסטריה.
הכלב, שהיה בגדול של טנק התנפל עלי והשמיע קולות מפחידים, הוא נבח לעברי כאילו אני אדם זר. מה שבקרה אכן הייתי.
ואני המשכתי לצרוח וליילל בהיסטריה.
"היי, פאפי" קול מוכר ציווה "בוא הנה מיד!".
הכלב היסס, הוא הפסיק לנבוח עלי והסתכל על כריס בשאלה "בוא לכאן".
הוא נבח לעברי פעם אחרונה לפני שהלך אל כריס בזנב מכשכף ובפרצוף גאה. כריס ליטף את ראשו הענקי לפני שאמר.
"לך תשמור על הפרדס".
הכלב התחיל להתרחק מכריס, אך לפתע בא ורץ אלי- צרחתי- הוא נבח פעם אחרונה אל מול הפנים שלי והתרחק בריצה קלה.
קירבתי את רגליי לחזה שלי והנחתי את ראשי עליהן, ברגע שהכלב הדפוק הלך.
הדופק שלי רעם באוזניי, הנשימה שלי הייתה רדודה ומהירה והראש שוב כאב לי ממש, כנראה באשמתי. כל דופי רעד מפחד.
"לא ידעתי שאתה מפחד מכלבים" קולו של כריס נשמע משועשע.
באותו הרגע נשברתי.
לא יכולתי להכיל את כל הכאב והפחד שהרגשתי באותו הרגע ביחד עם חוסר הוודאות התמידי שהרגשתי מאז שעזבתי את הבית.
נמאס לי מכולם ומהכל. למה הכל חייב להיות מסובך כל כך? למה הכל חייב להשתבש כל הזמן? אני נסיך, או.. נסיכה, אני יודע להתמודד עם הכל מגיל אפס, אבל למה הכל כאן כל כך קשה? אין לי כוח. ברגע שהאדרנלין מהפחש נטש את גופי, הרגשתי חולשה ועייפות. עייפות מהכל.
"היי.." יד חסונה ועדינה הונחה כל כתפי "אתה בוכה?".
כן.
אני בוכה.
"מרוצה?" לחשתי בארסיות ומשכתי באפי.
הרגשתי את חום גופו כשהוא התיישב על ידי.
"לא ידעתי שאתה מפחד" הוא אמר וזה כנראה ההתנצלות הכי גדולה שהוא היה מסוגל לומר.
התסכול ממילותיו רק גרם לי לפרוץ בבכי חזק יותר.
כריס החזיר את היד אל גופי, הוא עיסה את צווארי ביד אחת בשתיקה לזמן מה. "פאפי היה קצת גס רוח היום".
קצת?
"פאפי?" הרמתי את ראשי לרגע בחוסר אמון "אתה צוחק עלי, נכון?"
(פאפי הוא גור כלבים באנגלית).
הוא צחק "חשבתי שזה יהיה מצחיק כשאימצתי אותו".
נחרתי.
הוא ישב איתי כמה דקות בשקט. עד שכנראה השקט היה גדול עליו.
"נו, באמת" הוא ניער את כתפי באגרסביות.
הרמתי את ראשי ונעצתי בו מבט זועם.
עיניו הכחולות הביטו בי ברכות, הוא הרים את ידו ומחה בעדינות את שבילי דמעותיי. המגע שלו בעורי היה כה עדין וכה נעים שעצמתי לרגע את עיניי. לא ידעתי שהוא מסוגל לכזו עדינות, בייחוד לא בכל מה שקשור אלי.
"ככה יותר טוב" אמר מבלי להוריד ממני את עיניו "בוא נעמיד פנים לפחות שאנחנו חברים, כך יהיה לי קל יותר לשכנע את ההורים שלי".
הוא נעמד, הבריש את מכנסיו והושיט לי את ידו.
נעמדתי ללא עזרתו, בגב זקוף וניסיתי להחזיר לעצמי את הגאווה הפגועה שלי.
"אאוץ'" הוא אמר בטון פגוע.
חלפתי על פניו בסנטר זקור "זה לגמרי הגיע לך".
הוא נאנח ומיהר להשיג אותי.
הגוף שלי כאב, ולמרות שלא רציתי לעשות דבר הכרחתי את עצמי ללכת, לא לוותר.
כריס הלך מצידי הימני בשתיקה, הוא חזר להביט בעולם במבט זחוח מרתיח.
לפחות אף כלב לא עצר אותנו בדרך.
"ג'ם" פניתי לסוס שלי ואני מודה שכעסתי עדיין שהוא לא חשב על לעזור לי קודם "אתה תשאר פה, אני סומך עליך שלא תלך לשום מקום, ברור?" הוא צהל.
כריס הרים גבה מתרשמת ואנחנו עשינו את הצעדים הנותרים על פתח הבית. רק כשעמדתי מול הדלת הסגורה נעצרתי.
הסתובבתי והבטתי בכריס בחשש "אתה חושב שההורים שלך יהיו בסדר איתי? אתה חושב שהם יעיפו אותי מהבית שלכם? אוי שישאירו אותי לפחות הלילה, אני אמצא מקום ללכת אליו מחר, אני רק צריך-"
הוא צחק ואני נעצתי בי מבט מצמית. תהיתי לעצמי עם אנשים מבחוץ יכולים לראות את הכאב בראשי, הוא פעם כל כך חזק שכבר תהיתי לעצמי אם רואים אותו מבחוץ.
"למה אתה מסתכל על האנושות בדרך הכי פסימית האפשרית? אתה חייב להירגע, ילד".
ובנימה אופטימית זו הוא פתח את הדלת.
**************************************
אנשימיםםםםםם
יש לי הרגשה שמכאן העניינים רק יתחממו יותר ויותר🤭
מה אומרים על שני הדובשנים הקטנים שלנו? מי ידע שכריס יכול להיות נחמד לפעמים😂
אשמח לתגובות שלכם, ותודה שאתם איתי💜
אני הברזתי מקורס היום... טוב, אולי קצת יותר. אויי בבקשה תגידו לי שהיום שלכם היה יותר טוב.
YOU ARE READING
הנער.ה עם הכתר (boyxboy)
Aventuraסקיי היא הנסיכה הצעירה של ממלכת אורנוליה, נסיכה בעלת כישרון מובהק. כשהנסיכה מגיעה לגיל שבע עשרה היא מחליטה לצאת למסע להכרת הממלכה שלה בשינוי קל- בתחפושת. שלא במפתיע השמועות על עזיבתה את הארמון נפוצו ואיתם יצאו אוייבי המלוכה מתרדמתם. הנסיכה מנסה...
