"מתרגשת, נסיכה?"
הרשתי לעצמי לגחך בצורה לא מלכותית במיוחד לאחר שווידאתי שהמסדרון אותו חצינו ריק לחלוטין מלבדינו "לא".
"בטוחה?"
"אולי בעצם קצת".
הבטתי בו מזווית העין, הוא אמנם הביט כל אותה קדימה, הישר על הדרך שלפניו, ובכל זאת הבעת חוסר האמון שלו הייתה מיודעת לי.
"בסדר" הודיתי ונשפתי אוויר בכוח "כן".
האטתי במכוון את קצב מידיי ואמרתי בקול משוחק "אתה אינך מתרגש? לא בכל יום נסיכת אורנוליה חוגגת יום הולדת".
הוא הרשה לעצמו להעיף בי מבט ואני צקצקתי בלשוני מהסטיה הקלה שלה.
"אינך רואה שהתלבשתי במיוחד בשבילך?"
מחקתי מעל פניי כל ארשת ואמרתי באדישות כשבתוכי התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק "היזהר במילותיך, שומר, ולא מישהו עלול לפרש את דבריך בצורה לא ראויה ואתה עוד עלול למצוא את עצמך על הגרדום".
ידעתי שהצלחתי לפגוע בו במילותיי כשפניו האדימו והוא מיהר לומר "אינך רואה שהתלבשתי בהידור במיוחד בשבילך, נסיכתי?"
"אינני כה בקיאה בידיהם של שומרי הארמון" מובן שזה היה שקר, למען האמת, הייתי בקיאה לחלוטין בנושא הזה, וברוב הנושאים האחרים שדרשו את תשומת ליבי כנסיכה וכיורשת העצר העתידית. גם השומר שלי היה מודע לכך.
"ועם זאת אינני רואה שוני מתמול שלשום".
עצרנו ביחד אל מול דלתות העץ הגדולות שהובילו אותי אל מסיבת יום ההולדת ה-17 שלי. הלב שלי פעם בהתרגשות רק בזכות אימונים רבים נראיתי נינוחה מבחוץ כשבפנים התאפקתי שלא לפתוח את הדלתות בחבטת התרגשות.
הפניתי את ראשי אל השומר שלי, הוא יכנס איתי אל המסיבה ויצטרף אל חבריו, הוא יחגוג וישתתף בשימחתי תוך כדי שהוא ישגיח שהכל מתנהל כרגיל והוא ישגיח גם עליי.
הוא הניד לי קלות בראשו "יום הולדת שמח, הנסיכה סקיי" הוא קרץ לי.
חייכתי אליו בחיבה והוא פתח לי את הדלתות.
קפצתי על המיטה לאחר שהחלפתי לכותונת הלילה שלי, ועצמתי עיניים כשהבעה חלומית נסוכה על פניי. מסיבת יום ההולדת שלי הייתה מדהימה. בדיוק כמו שרציתי.
אירועים חשובים, כגון חגיגות ימי הולדת לבני משפחת המלוכה הם בדרך כלל אירועים גדולים שמכננים אותם חודש לפני היעד.
שנה שעברה, כשאבא שלי חגג את יום הולדתו הארבעים וחמש ערכנו בארמון מסיבה גדולה עם אורחים רבים. ביניהם בני המשפחה שלנו, חברים ובני אצולה. המסיבה הייתה ממש טובה, אני זוכרת שכולם התפעמו ממנה ואבא היה נראה המום אבל מאושר.
ידעתי שגם לי מתוכנן אירוע גדול, לא באותו סדר גודל, כמובן, אבל מספיק גדול כדי שאני ארגיש צורך לוותר עליו.
האמנם לא בכל יום הנסיכה חוגגת שבע עשרה, ובכל זאת החלטתי לוותר.
ביקשתי מאבא ואמא מסיבה מצומצמת, מסיבה שתכלול אותנו, את הסבים והסבתות שלי, כמה בני משפחה ואת צוות הארמון הקרוב אלי, זה כלל בעיקר את חלק מהאנשי הביטחון הקבועים יותר של המשפחה, היועץ של אבא, המורה שלי לסיף ועוד קומץ מועט של אנשים.
אבא ואמא החליפו ביניהם מבטים ובניד ראש מאבא ובחיוך עדין מאמא הם אמרו יחדיו "מה שיעשה לך טוב, סקיי, אנחנו נעשה".
שמחתי על האירוע המצומצם. הרגשתי שיש לי כך יותר זמן ביום השני שלי עם המשפחה והאנשים הקרובים אלי באמת. נוסף על כך, ידעתי שבשנה הבאה לא אצליח לחמוק ממסיבת יום הולדת מפוארת, בכל זאת, אחגוג שמונה עשר שנים לקיומי. בגיל שמונה עשרה נסיכות יכולות להפוך למלכות רשמיות. בגיל שמונה עשרה אוכל לקבל החלטות חשובות יותר בארמון ולקבוע ולהשפיע על גורל העם שלי.
ובגיל עשרים ואחת, אוכתר למלכת אורנוליה.
לא נותרו לי הרבה שנים להינות מהיותי נסיכה בלבד, מהאחריות המועטה המוטלת עלי ומעלה המותרות הכלולות בכך. בקרוב אצטרך להפוך לאדם בוגר יותר, למישהי מרשימה יותר, למלכה.
נאנחתי בעייפות וניסיתי לסלק את המחשבות על המלוכה מראשי. למרות שלא נשארו לי עוד הרבה שנים עד להכתרתי, נשארו לי מספיק שנים ויש לי מספיק זמן כדי להינות מהיותי נסיכה בלבד.
במקום להתעסק במחשבות המלחיצות חזרתי בראשי אל אותם הרגעים שהעלו חיוך על שפתיי לפני שעות ספורות.
"הנסיכה סקיי" היועץ של אבא פגש אותי ליד עמדת הפונץ׳ ובירך אותי בקידה קטנה.
"אדוני היועץ, מרקוס" החזרתי לו בקידה קלה.
"מלאה בחינניות כתמיד".
"מלא ברשמיות כבכל יום".
מרקוס פלט צחוק קצר שניסה להסוות אך עיניו גילו את השעשוע שחש.
"באמת, מרקוס" אמרתי בקול מתוק "אתה לא צריך לשמור על כזאת רישמיות נוקשה, אין כאן כתבים, רק אנחנו".
מרקוס הוא חבר ילדות של אבא, הוא כמו בן משפחה אהוב על כולנו. כשאבא שלי היה ילד, הוא אהב לשחק עם הבן של הסיס המלכותי שלנו. בדומה לאביו, מרקוס הוא אדם אדיב וחייכן שאוהב לעזור לאחרים.
סבא וסבתא שלי ראו את החיבור ביניהם והחליטו לתת למרקוס חינוך בארמון, אני חושבת שזה היה בעיקר בגלל שהם לא רצו להפריד בין אבא לחבר הכי טוב שלו והם לא רצו שהחברה הכי טוב שלו יהיה חסר השכלה.
בסופו של דבר התברר שלמרקוס יש מוח חד, קליטה מהירה וראיה רחבה. סבא וסבתא השקיעו יותר בלימודים שלו וכשאבא שלי הוכתר למלך הוא מינה את מרקוס ליועץ שלו. מרקוס מעולם לא אכזב את אבא. אותנו.
מרקוס פתח את ידיו ואני כמעט קפצתי עליו בחיבוק. למזלי הרב, ולרוע מזלו של מרקוס, בת הדודה הקטנה שלי שבדיוק התכוונה לרוץ עם כוס הפונץ׳ שבידה לאחיה, רצה הישר אל תוך מרקוס והכוס עם הפונץ׳ שמילאה לעצמה נשפכה על חליפתו היקרה.
דת הדודה שלי החליפה צבעים וברחה משם בבכי, ואילו אני נחרתי בחוסר מלכותיות.
שילבתי את ידי מאוחרים גבי ואמרתי בקול אדיש והבעת פנים ניטרלית "חוששני שהחיבוק שלך לא יגיע היום".
ראיתי שמרקוס נצר את לשונו ורק בנס הצליח למנוע מפיו לעקוץ אותי בחזרה.
"את לא תיפתרי ממני בכזאת קלות" הוא גלגל את עיניו ונראה שרישמיות התנדפה ממנו "כדאי שאחליף בגדים".
"כן", אדוני" הוספתי "הריח המתקתק לא מתאים לך".
ברחתי משם לפני שהוא הספיק להגיב.
היו כל כך הרבה רגעים יפים ביום ההולדת שלי. אמא רקדה איתי, ואבא צחק כל כך הרבה שלא הבנתי איך הבטן לא כאבה לו, או שאולי הוא הסתיר מאיתנו את הכאב.
היה כיף לראות את המשפחה שלי באירוע לא רשמי, ככה לא הייתי חייבת להישאר בדמותו המלכותית, יכולתי להיות פחות רשמית, פחות נסיכה ויותר אני.
אפילו השומרים היו נחמדים. אבא חשב שיהיה נחמד עם נזמין כמה מהשומרים הקבועים והמוכרים שלנו, זה היה נחמד. למרותש שאומרים שיש בלחימה משהו ריקודי, אני חוששת שחלקם יצטרכו לעשות שיעורי בית בריקוד לפעם הבאה. ובכל זאת היה מהנה לרקוד איתם.
עם המחשבות השמחות האלה, הלכתי לישון כשכל פני חיוך וחשבתי לעצמי 'מחר. מחר אני אעשה את זה'.
מחר.
עוד לילה אחד.
לילה אחד ואני אהיה חופשיה.
**************************************
היייי
אני יודעת שזו רק ההתחלה, ובכל זאת הייתי שמחה לשמוע מה אתם חושבים עד כה:)
לאור השאלות.. היי, אני אלכס (שם עט), אתם יכולים לפנות אלי בלשון נקבה ו/או זכר. עדיף איך שאני מדברת באותו הזמן.
כיף לחזור לכאן, אליכם, אני ממש מקווה שתהנו💙
חנוכה שמחחחח תאכלו מלאאאאא סופגניות!
YOU ARE READING
הנער.ה עם הכתר (boyxboy)
Abenteuerסקיי היא הנסיכה הצעירה של ממלכת אורנוליה, נסיכה בעלת כישרון מובהק. כשהנסיכה מגיעה לגיל שבע עשרה היא מחליטה לצאת למסע להכרת הממלכה שלה בשינוי קל- בתחפושת. שלא במפתיע השמועות על עזיבתה את הארמון נפוצו ואיתם יצאו אוייבי המלוכה מתרדמתם. הנסיכה מנסה...
