הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 33

הוא לא הסכים להסתכל עלי.
בכל פעם שהבטתי בו, בכל פעם שניסיתי ליצור איתן קשר עיניים, רק כדי שיתן לי הזדמנות להסביר, הוא לא הסכים להישיר אלי את מבטו. הרגשתי איך הוא היה מעדיף לעשות הכל באותו הרגע, מלבד להביט בי.
החלק העצוב היה שהבנתי אותו. לא שהסכמתי איתו, אבל הבנתי אותו.
אני שיקרתי לו, אחותו הקטנה נחטפה ולא הצלחתי להגן עליה, מי יודע מה עלה בגורלם של שון וטומי וכרגע הוא גילה שהוא יוצא עם נסיכת אורנוליה, נסיכה שהוא שמר עליה והגן עליה בביתו במשך תקופה ארוכה, שגילה לה את סודותיו, שחשב שהיא בן.
"סקיי" אבי חיכה לי בפתח המרכבה המלכותית "תכנסי ותחליפי את בגדי הסיבות שעלייך, לא כך נראית נסיכה. אני אחכה בחוץ".
לא היה לי אפילו הכוח להתנגד או למחות על דבריו. הגוף שלי, הנפש שלי הייתה שבורה.
עליתי למרכבה, בפנים חיכה לי חובש. הוא ניקה לי את הפציעה, תפר וחבש. לאחר מכן, הוא יצא לחוץ ונתן לי להתלבש.
פשטתי את החולה שלגופי מתחתיה הייתי כרוכה בתחבושות שנועדו להסתיר את היותי בת. באותו הרגע הרגשתי כמו זיוף.
פרמתי את החבישה ונתתי לה לצנוח, משאירה את גופי חשוף. פשטתי את המכנס המיובל גם כן ובמקום זאת, לבשתי שמלה ורודה, יחסית פשוטה, אך לא משהו שיסתיר את היותי הנסיכה.
משכתי את הגומיה שאספה את שיערי ונתתי לו להחליק בגלים על עורפי. במקום קוקו גבוה או שיער אסוף, הסתרקתי והנחתי על ראשי עטרת שדאגו להביא עמם לכאן.
לא הייתה מראה, אך הייתי בטוחה שאני שוב נראת כמו הנסיכה.
הלב שלי כאב.
דפקתי על הדלת, סימן שאבא יכול להכנס. לא רציתי לרדת, לא כשאני נראית ככה.
אבא עלה, הוא בחן אותי ללא מילים, נראה שנחה עליו דעתו כיוון שלא אמר דבר וציווה שיתחילו לנסוע משם. לנסוע מבלי שהם יודעים שחלק ממני נשאר גלמוד מאחור.

לא התרגשתי אפילו לא מעט כשאר הארמון נראה באופק, גם לא כאשר נכנסתי אליו אחרי שעות רבות של שהייה במרכבה המלכותית, חסרי מעש.
לא התרגשתי אפילו כשקול חצוצרה נשמע בכניסתינו והחיילים והשומרים עמדו דום לפנינו.
אפילו לא התרגשתי כשאמא שלי חיבקה אותי והצמידה אותי חזק לגופה.
כאב לי. כאב שלא יכולתי לתאר, כאב לי בייחוד כשראיתי שמובילים את כריס לתא מאסר לאורחים מיוחדים שנמצא באחד האגפים בארמון.
הוא לא הביט בי, הוא לא הסכים להביט בי, הוא היה נראה חלש. ולי לא הייתה היכולת לעשות דבר בכדי לעזור לו. הייתי אבודה, בדיוק כמו שהוא היה.
לא היה לי הכוח לעשות דבר, רק רציתי שיעזבו אותי בשקט.
"אני רוצה ללכת אל החדר" לחשתי מבלי להביט בהוריי.
ברגע הראשון היה שקט, ברגע הבא היו מחמודים חלושים שלא הבנתי, ורק ברגע שלאחר מכן אבי אמר "לכי לחדרך, הנסיכה סקיי, חישבתי על מה שעשית, על הנזק שעוללת ועל המשמעות שלו בנוגע לכולנו, ובייחוד בנוגע אלייך".
כאב לי כל כך הלב, שאפילו לא הרגשתי כעס על דבריו של אבי, לא טינה, פשוט שום דבר.
לא ראיתי אותו כיוון שלא טרחתי לזקוף את ראשי, אלא חשבתי בו היטב, הייתי ערה ומודעת לחלוטין לשומר שצעד בעקבותיי, ממלא את תפקידו בנאמנות, בניגוד אלי.
הייתי מודעת אליו כל כך שברגע שהגעתי לחדרי הסתובבתי אליו "אני מודה לך" הרכנתי קלות את ראשי לפני שהבטתי בפניו, הכרתי אותו, לא בשם, אבל זיהיתי את פניו "אני מודה לך על שאתה ממלא את תפקידך בנאמנות, לעיתים זה יכול להיראות לנו כדבר המובן מאליו, אך למעשה זה לא, ולרוב אנו לא מודים על כך".
השומר הנחמד נותר חסר מילים בשניות הראשונות, לאחר מכן הוא חייך קלות ולחש "לכבוד הוא לי, הוד רוממותך הנסיכה סקיי".
הפניתי לו את גבי ונכנסתי אל חדרי.
"הוד רוממותה".
הנהנתי לעבר המשרתת הנמוכה, היו לה פניות עגולות ובשרניות וחיוך יפה.
"זה בסדר" אמרתי ונופפתי בידי "את רשאית ללכת".
האישה הנחמדה קדה לי "מצטערת, הור רוממותך, זה בלתי אפשרי".
דבריה משכו את תשומת ליבי. צמצמתי לעברה את עיניי "למה כוונתך?"
"הוראות ישירות מהוד מלכותו. עליי להשאר לצידך, לעזור לך לחזור ל- לעזור לך להתאקלם" היא שינתה את דבריה, היא שינתה את דבריו של המלך, היא מיתנה אותם כדי שלא אכעס. חיבבתי את האישה.
"מה שמך?"
"קלרה".
"אני אתקלח כעת".
היא מיהרה להכין לי אמבט חם. עוד לפני שהוא היה מוכן פשטתי את בגדי, הרגשתי צורך להסיר אותם מגופי. לא אני בחרתי אותם, הכריחו אותי, והכריחו אותי לעשות הרבה דברים באותו הרגע שהכריחו אותי ללבוש אותם. היה בי חלק שרצה לשרוף אותה. אבל כל שעשיתי היה לפשוט אותה ויחד איתה להסיר כל פריט לבוש מגופי.
נכנסתי אל חדר האמבטיה, עלה מתוכו ריח מתוק של וניל. הסנפתי את הריח לריאותיי.
נשימתה של קלרה נעתקה לצידי.
"מה קרה?" פקחתי עיניים בבהלה.
היא בחנה את גופי במבט מזועזע "הוד רוממותה פצועה!"
נאנחתי "בבקשה, קראי לי סקיי, ואינני פצועה, רק חבולה מעט".
למרות דברי ההרגעה שלי, נראה לשא נחה עליה דעתה. החלטתי להתעלם ממעשיה ופשוט להכנס לאמבטיה החמה. רגל אחר רגל, נשכבתי בפנים ועצמתי את עיניי.
הירייה הדהדה לי באוזן.
התנשפתי.
לא פחדתי למות כמו שפחדתי על כריס.
זוג ידיים הקפיצו אותי בבהלה "מצטערת, עוד רוממותך, חשבתי לנקות אותך בזמן שאת נחה".
הנהנתי בעייפות ונתתי לידיה העדינות של קלרה להבריש את גופי אט אט, לעבור בעדינות ולנקות את הפצעים, להשיל מעלי כל זיכרון מהיום.
היה לי מוזר לחזור אל השמלות שלי, לא הרגשתי שאני מסוגלת ללבוש היום שמלה, והחלפתי לפיג'מה לא מלכותית לחלוטין המורכבת ממכנס וחולצה קצרה. תחושת הבד החוב את גופי הייתה מנחמת בדרך שלו.
דפיקות נשמעו על הדלת.
נשכבתי אל המיטה והתעלמתי מהם.
קלרה רצה אל הדלת.
"אני ד"ר ג'ניס" לזר היה קול עבה וחם "נשלחתי מטעם המלך כבודו, על מנת לבדוק את בתו הנסיכה סקיי".
לצערי שמעתי את קלרה פותחת את הדלת לרווחה ומכניסה אותו פנימה.
"הוא רוממותה" יכולתי לדמיין אותו קד בעיניי רוחי.
הסתובבתי הצידה והפניתי לו את גבי במחווה ילדותית שלא הלמה אותי. אבל יודעים מה? נמאס לי.
"אתה משוחרר" ניסיתי את מזלי.
"משוחרר?"
נאנחתי בחוסר סבלנות "משמעות הדבר היא שאתה יותר ממוזמן ללכת".
יכולתי כמעט לראות את זוויות פיו מתעגלות "אני יודע מה משעמות המילה, הנסיכה סקיי, אך אינני משוחרר למרות זאת".
גלגלתי עיניים "מה אני צריכה לעשות כדי שתסתלק מכאן?"
"תני לי לבדוק אותך".
גנחתי בייאוש, קלחתי את אחת הכריות שלי וחסמתי בעזרתה את האוזניים "לא מסכימה, לך, צא לי מהחדר".
השתרר שקט.
אך הייתי חכמה מספיק בכדי לדעת שכולם נשארו באותו מקום. אני מתכוונת באותו המקום בדיוק. לא נשמעו צעדים. רק קולות נשימה חלושים.
הסתובבתי להביט בפניו.
הוא היה בחור גבוה ורזה, לבוש בחליפה ועניבת פדיון, בידו מזוודה, אני משערת, מלאה בציוד. נעליו היו מחודדות ומצוחצחת, ובדין מגוהצים. שיערו הכהה הוברש הצידה בעזרת ג'ל.
הבטנו זה בזה מבלי למצמץ.
נשברתי ראשונה "אם אתן לך לבדוק אותי, תעזוב מהר?"
הוא הנהן.
"ותאמר למלך שהוא יכול לעזור אותי עכשיו בשקט?"
הוא הנהן בשנית.
נתתי לו להנית מהספק.
"בסדר" משכתי באפי "אני אעשה לך עבודה קלה".
הזדקתי במקומי ופשטתי את החולצה, מכוסה כעט בחזיה ורודה בלבד.
הוא מצמץ בעיניו, הרמז היחיד להפתעה.
"התכוונתי להתחיל בדברים יותר עדינים, אך כרצונך, כמובן, נסיכה"
הוא פתח אץ התיק שלו, ושם שתי כפפות, אחת בכל יד.
הוא ביקש שאשכב על המיטה והוא התחיל בעבודתו בשקט ובזהירות. מרוכז כולו, מתרכז בי אך לא באמת בי, וקלרה הנחמדה עוד בצד והסתכלה. בשלב מסוים מאסתי בשקט.
"אתה יודע מה עשיתי?" הרופא המהמם דבר מה בתגובה.
"זה אומר כן? לא?"
הוא הרים אלי את מבטו, יכולתי לראות דרכן את חוכמתו "בכלליות" אמר, לא נראה מוטרד מהעניין וחזר לדבריו.
זה לא מצא חן בעיני.
"ברחת מהארמון".
הוא לא הגיב.
"ממש ברחתי מהארמון ולא עלו עלי". מלבד ריין.
הוא הנהן מבלי באמת להתייחס למה שיש לי להגיד. זה הכעיס אותי יותר.
"התחפשתי לבן" אמרתי ברוגז.
הואמגע לי בצלעות ביד אחת וביד השניה בגב "אחח" קראתי בכאב ודחפתי את ידו ממנו, הוא סובב קלות את גופי והביט בגבי.
"התחפשת לבן" הוא חזר על דבריי.
"כן" אמרתי מבלי לדעת מה בדיוק אתה מנסה להשיג "הייתי בן".
הרים את הראש והביט בי "איך הסתרת את החזה?"
לא ציפיתי לשאלה כה ישירה מרופא לנסיכה אך עניתי מבלי להתבייש ולהתבלבל "תחבושות".
הוא הנהן "הורדת אותן לפעמים?"
הוא טיפש? אמרתי לו שהתחפשתי לבן! איך אני אוריד אותן?!
"לא" אמרתי בזלזול "כמעט ואף פעם לא, היו יכולים לגלות את הזהות שלי".
הוא ליקק את שפתיו "הנסיכה סקיי" הוא אמר וספק את גפיו כתחילתה של שיחה חשובה "חשוב שתדעי שאסור לכרוך את התחבושות האלו מעל לשמונה שעות ברציפות, את חייבת לתת לגוף לנוח".
הוא נגע לי שוב בצלעות ואני קראתי בכאב "זה בגלל התחבושות, בגב יש לך פצעי לחץ ברמה קלה לשמחתי, זו התוצאה של כריכה מרובה של התחבושות שלך".
"לא אכפת לי".
"כדאי שיהיה לך אכפת".
"אכפת לי מאנשים אחרים".
לא שמתי לב שזו השיחה הכי ארוכה שהייתה לי עם הרופא עד עכשיו, הוא הפסיק לבדוק אותי וכל תשומת ליבו הייתה ממוקדת בי.
"נסיכה לא יכולה לדאוג לנתיניה אם היא לא שלמה עם עצמה".
לא אכפת לי.
"הייתי שלמה עם עצמי כשהייתי שם"
"כשהיית בן?"
הנהנתי.
"בגלל זה?"
"גם בגלל זה".
הוא הביט בי בעת שכרוכים לקח אותי בחזה את היער, לתחושה הרעה שאפפה אותי כשהלכתי לצד משפחתו האהובה של כריס, חטיפתה של ויוי, הקרב הנורא, הסכין שהתכוונה לסשף את גרוני, הירייה.
כריס שדאג לאחרים שלו.
כריס שהיה מוכן ראשון להילחם.
כריס שלי.
לפתע, כך בלי שום הסבר פרצתי בבכי קורע לב.