מישהי צעקה.
הלב שלי האיץ את פעימותיו, לא בגלל שפחדתי, בגלל שנבהלתי מהצעקה הפתאומית.
כריס לעומתי לא נראה מוטרד, הוא הפנה את מבטו באדישות לכיוון הצעקה. עשיתי כמוהו.
מצאתי את עצמי מביט באישה צעירה האוחזת בידה המדממת. האישה המשיכה לצעוק במלוא הגרון. יכולתי להבין אותה. עם כמויות כאלו גדולות של דם, כל אחד היה צועק.
רציתי לעזור לה. הידע הרפואי שלי אמנם היה מאןש מאוד קטן, ובכל זאת הרגשתי צורך לעזור במה אני יכול.
לפני שהספקתי לעשוץ משהו, כריס נאנח בדרמטיות.
"תשמור על הדוכן".
"מה?"
כריס הביט וחזר על המילים באיטיות, כמו הייתי דיסלקט "תשמור על הדוכן".
מצמצתי בעיניי בחוסר הבנה "למה שאעשה את זה?"
כריס העביר מבט משוחק מסביב "אני לא רואה פה אדם נוסף שפוי באופן יחסי שמסוגל למלא אחר ההוראות שלי, בזמן שאני הולך לעשות משהן ראוי".
הייתי לגמרי בדרך למחות ולתבוע את הכבוד שלי בחזרה. מי זה הברנש הזה? מה הוא חושב שהוא??
הןא גלגל את עיניו בקוצר רוח "פשוט תשמור עליו, בסדר?" קולו היה רק יותר הפעם "אני כבר חוזר".
שילבתי את ידיי מורת רוח בזמן שכריס חצה את דרכו הישר על אישה הפצועה. לא רק שהוא השאיר אותי מאחור בזמן שהוא הלך לעשות (אני ממש מקווה) את הדבר שאני רציתי לעשות, לעזור לעלמה המסכנה, הוא גם עמד בגבו אלי כך שלא יכולתי אפילו להסתכל על מה שקורה שם.
אולי זה היה לטובה, הרגשתי את הבטן שלי מתחילה לגעוש בשנית.
ובזמן שהראש שלי התחיל לפעום בשינית ותכולת הבטן רמזה לי שהיא מתכננת לצאת החוצה בקרוב, אדם זר עם ברדס על ראשו החליט לנזות לגנוב אגס ירוק יפה.
לא חשבתי עליו לפני שנבחתי עליו שיסתלק , אני חושב שהייתי נראה כל כך עצבני שהוא פשוט החליט להקשיב לי והוא ברח משם.
חצופים האנשים שמנצלים המולה בכדי לפגוע במישהו אחר. כשאני אמלוך, אני אמצא דרך לתקן את העוול החומר הזה.
עמדתי שעון על הדוכן כשמבט רושף בעיניי. אני חושב שגם מי שהץכנן לקנות מכריס, העדיף לדלג על הדוכן כל עוד אני נוכח בו.
מצטער שאני פוגע לך בהכנסות כריס, אבל אולי אם היית מתבטא בצורה נבונה יותר זה לא היה קורה.
כריס חזר אךי כעבור זמן קצר עם חיוך דבילי על הפנים.
"שמרת טוב מאוד, ידעתי שאוכל לסמוך עליך".
למרות שידעתי שהוא מנסה להרגיז אותי, התרגזתי.
הוא הסתובב בנינוחות הניח יד אחת על הדוכן ושאל "איפה היינו?"
מבלי להתבלבל שאלתי "מה קרה לה?"
הדאגה לנתינה שלי הייתה חזקה יותר ברגע זה מאשר לעצמי.
"נחמד מצידך לשאול, היא בסדר" אני חושב שהוא ניסה לצבוט לי את הלחי, רק שלא נתתי לו להתקרב וסילקתי ממני את היד המרגיזה שלו.
"מה קרה לה?" שאלתי שוב "יש לכם רופא או מישהו שיכול לעזור לה?"
כרחס צחק "תודה על ההתחשבות, בטח מישהו ממעמד גבוה כמו שלך לא מבין את התנהגותינו" למרות שהוא צחק, הקול שלו נשצע מעט צריר, ולא יכולתי לכעוס עליו בגלל האמת שבדבריו. כל שיכולתי לעשות היה לחכות להמשך דבריו.
והוא אכן המשיך "יש לנו רופא אחד, המרפאה שלו קצת רחוקה מכאן, היא אמורה להיות בדרך אליו כעת".
רופא אחד, מרפאה אחת. עיירה באכלוס מלא. זה הכל?
שמרתי את העניין במוחי, זו נקודה חשובה שצריך לזכור.
"מה עשית שם?"
כריס נאנח ונראה שמתחיל לאבד את סבלנותו, אבל הוא לא. הוא הרגיש לא בנוח, הוא רצה שאפסיק לשאול שאלות, לא התכוונתי לעשות זאת עד שאקבל תשובות. נוסף לכך, אני חייב לומר שחלק קטן במוחי נהנה מכך שהפעם הוא הסובל מבין שנינו.
"עזרתי לה" הוא גלגל שוב עיניים.
"אהת הרופא של הכפר?" השאלה הייתה טיפשית, הרי הוא לא יכול להיות רופא הכפר. השאלה הזו נועדה לחלוב ממנו עוד מידע, אולי על ידי הטיפשות של השאלה הוא יספר לי יותר.
"ברור שלא, אמרתי לך שהיא בדרך לשם" הוא משך באפו "אני חובש, העזרה שלי מוגבלת".
חובש.. מעניין.
מעניין יותר העובדה שהוא לא אמר הייתי חובש, לא הייתי בטוח, אך חשבתי שיש לו רגשות למקצוע. הוא חשוב לו, אחרת הוא היה שוכח ממנו ומדבר בלשון עבר.
הבטנו זה בזה כמה רגעים שקטים לפני שאמרתי "אני יכול לעבור אליך? אני ממש לא יכול להישאר כאן".
הוא העביר יש בשיערו, הכרתי את התנועה, הוא מושך זמן.
ועם זאת, לא חשבתי שהתשובה תהיה- "אני צריך לדבר עם ההורים שלי, נדבר מחר".
תפסתי בכתפיים שלו בעיקר בשביל הרושם ובכלל לא כי פתאום תקפה אותי סחרחורת נוראית "אי אפשר, אני חייב היום".
הוא הרים לעברי גבה מפקפקת לאחר ששלח מבט מפוקפק יותר לידיים שלי שעל כתפיו ואני מיהרתי לסלקן "מה גורם לך לחשוב שאתה מוזמן אלי בכלל?"
נשמתי נשימה עמוקה, ניסיתי לא להיפגע מדבריו "אני לא, למען האמת אני לא רואה סיבה הגיונית שבגינה אהיה מוזמן לביתך, כך שאני יכול הוא רק לבקש ולקוות. תראה, אני יודע שמערכת היחסים שלנו לא הייתה מושלם-"
הוא גיחך.
"ואני יודע שאני רק ילד זר ועשיר שברח לכאן, ואם כמה שאני שונא לבקש את זה, אני- אני צריך עזרה. אני לא יודע מה לעשות במצב שנקלעתי אליו ואני מרגיש צורך עז לברוח מכאן".
ניסיתי לדבר אל ליבו בקול הכי שקול. אני מניח שהייתי נשמע יותר אמין ושקול אם לא הייתי מזיז אץ הרבל ומאבד שיווי משקל.
כריס תפס אותי, הוא הושיב אותי בזהירות על כיסא בודד שעמד מאחורי הדוכן שקרוב לוודאי נועד לו.
"אני חושב שאני עומד להקיא-" לפחות הספקתי לסיים את המשפט כך שהייתה לו שניה אחת להתרחק ממני לפני שהקאתי.
"עפה לך טיפה על הנעל שלי!"
כאב לי הבטן, הרגשתי חולשה "מצטער" לחשתי.
הוא התכופף, הביט בי לרגע בגובה העיניים לפני שהושיט לי בשנית את בקבוק המים שלו.
הוא הביט בי כל העת ששתיתי, המבט בעיניו היה שונה, מחושב. כשסיימתי התכוונתי לעמוד, אך ידו החזקה דחקה בי להישאר למטה "תנוח" הוא אמר.
הנהנתי אסיר תודה. עדיין הייתי מסוחרר.
הוא שילב את ידיו על חזהו "בסדר".
"בסדר?" לא הבנתי על מה הוא מדבר, הכל התנדף מראשי ברגע שהקאתי.
"אתה יכול לבוא אלי היום".
הייתי מוכן לנשק אותו מרוב אושר. הרגע הזה חלף מהר מאוד כשנזכרתי במאורעות אמש.
"תודה" ניסיתי לעביר את כל ההקלה ואסירות התודה אותה חשתי במעלה היחידה הזאת.
"תהיה מוכן עוד שעה?"
הנהנתי, נעמדתי למרות המלצתו ומיהרתי משם לדרכי.
עשיתי את דרכי הישיר על האורווה "ג'ם!" קראתי. הוא צנץ כששמע אותי קורא לו "ג'ם" חיבקתי אותו בהקלה "אנחנו מסתלקים מכאן".
לא השארתי כמעט דבר בשק האוכף שעל ג'ם, למרות שידעתי שהוא מסוגל לשמור על החםצים שלי.
הייתה לי בעיה קטנה וחושבה, כל החפציפ שלי למעלה, ואני בהחלט לא יכול לעלות למעלה, כיוון שזה אומר שאני צריך לעבור דרך הכניזה הראשית והסיכויים שקיארה לא מחכה לי שם.. די נמוכים.
מזל שהיתה לי תוכנית.
"ג'ם" ליטפתי את חוטמו "הלוואי שמישהו היה יכול להביא את כל החפצים שלי לכאן" נאנחתי בעייפות שהייתה כולה משחק "אני כל כך מותש מהיום הזה".
דבריי היו מיודעים לריין, לא יכולתי לומר אותם ישירות מחשש שמא מישהו מאמין לי. אך ידעתי שריין נמצא בקרבת מקום, חזרתי על דבריי עוד פעמיים, למקרה. כל שנותר לי לעשות כעת הוא לחכות.
לא התכוונתי להשתמש בריין כנער הליווי שלי, לצערי לא היה לי שום רעיון אחר מלבד זה, אני מקווה שהוא יסלח לי.
לאחר כחצי שעה, יצאתי לבחוץ, עשיתי סיבוב של עשר דקות לפני שחזרתי.
הייתי חייב לתת לריין זמן להתגנב פנימה ולסדר את החפצים שלי, מבלי שאהיה נוכח, מהחשש שמה יראו אותנו יחד.
עשר דקות הסתובתתי סביב עצמי בחוסר מעש עד שלבסוף חזרתי לבנים.
ג'ם צהל.
ריין אכן שמע אותי, והוא שמע בקולי. כל החפצים שלי היו מסודרים אפילו יותר יפה מאיך שאני סידרתי אותם כשברחתי מהבית.
הלוואיי שהייתי יכול להדוות לו.
'כשאחזור לארמון' הבטתי לעצמי 'כשאחזור לבית אני אדאג שיגמלו עימו'. המעשים שלו לא היו ברורים מעליהן, וכך גם הנכונות שלו לעזור לי ולתמוך בי בכל המסע המופלא הזה. הייתי יטתר מנכון להראות לו את תודתי.
אך כעת, כל שיכוחתי לעשות הוא ללחוש לאורווה שהיו בה בסך הכל עוד שני סוסים מלבד שלי "תודה, זה מקסים".
לא הרשיתי לעצמי להתמהמה. טיפסתי על ג'ם, ניסיתי להתעלם מהבטן שלי "הולכים" לחשתי.
הוא צהל, עמד על שתי רגליו האחוריות (הוא ממש אוהב לעשות את זה, בדרך כלל גם אני אוהב אבל לא הפעם כשאני מלא בבחילה), ויצאנו בסערה לבחוץ.
**************************************
פורים שמחחחחחחחחח וצום קל לצמים
למה אתם מתחפשים??
🤩☃️🥰
YOU ARE READING
הנער.ה עם הכתר (boyxboy)
Adventureסקיי היא הנסיכה הצעירה של ממלכת אורנוליה, נסיכה בעלת כישרון מובהק. כשהנסיכה מגיעה לגיל שבע עשרה היא מחליטה לצאת למסע להכרת הממלכה שלה בשינוי קל- בתחפושת. שלא במפתיע השמועות על עזיבתה את הארמון נפוצו ואיתם יצאו אוייבי המלוכה מתרדמתם. הנסיכה מנסה...
