הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 21

אמגגגגגגג אני מתרגש!
אני רק מזהיר- יהיו פה תיאורים של הפציעה..
אבל הסוף
אוףף
בלי ספויילרים

מחכה לכם בסוף הפרק😆

**************************************
הרגשתי את הגרזן קורע את העור שלי. הוא היה קר  וקשה והיווה ניגוד מוחלט עם עורי החם והרך. יכולתי ממש לחוש בחלקי העור הנפרדים זה מזה ודם החם שהחל מיד לצאת ולזרום בשטף על גופי.
המכה הייתה יכולה להיות הרבה יותר קטלנית אלמלא ניסיתי להתרחק ברגע שהגרזן הונף, ובכל זאת לא הייתי מספיק מהיר כדי לצאת מהמכה ללא פגע.
כעסתי על עצמי, הייתי צריך לדעת שהוא לא יוותר לנו בקלות כה רבה.
בעל הגרזן לא נשאר כדי לראות את התפתחות העניינים והוא מיהר לברוח לצד חברו השדוף.
לא זזתי ממקומי ולא הוצאתי הגה מפי, לא יכולתי לתת לשני הברנשים האלה לשמוע אותי כואב על מעשיהם.
"סקיי.. סקיי!"
הרמתי את ידי לאות שיסגור את פיו.
הפעם הוא לא הבין את הרמז או שהוא בחר להתעלם ממנו "אתה מדמם למקרה שלא שמת לב" דבריו אולי נאמרו כבדרך אגב אך יכולתי לשמוע את הדחיפות והדאגה בקולו.
דיברתי רק כשהייתי בטוח ששני הברנשים כבר לא איתנו "כואב" הרשמתי לעצמי להתייחס אל גופי סוף סוף.
הבטתי מטה והתחרטתי על כך מיד. הרמתי זוג עיניים מבוהלות אל כריס. הצבע של החולצה שלי נעלם מזמן, כל שנראה כעת הוא צבעו המעט שחור בחושך של הדם שזלג לכל מקום.
הרגשתי את רגליי רועדות תחתי בניסיון להחזיר אותי עומד.
"תן לי לראות" כריס מיהרתי אלי וניסה להרים לי את החולצה.
עם כל הפחד שלי, התפכחתי מספיק כדי לא לאפשר לו להרים אותה עד למעלה.
הוא הסתכל עלי בחוסר אמון "ברצינות? מה יש לך להסתיר ממני? שנינו בנים. את לא יכול לשכוח לרגע מהמנהגים המטופשים שלך כדי שאוכל לטפל בך".
לא עניתי לו.
הוא נאנח "בסדר".
הוא הרים את החולצה רק עד לאן שהרשיתי לו והביט בחתך, הבטתי גם אני. טעות חמורה. העולם הסתחרר סביבי.
כריס מיהר להיעמד ואחז בי בידיים איתנות "היי, תסתכל עליי, סקיי. רק עלי".
לא הצלחתי למרד את מבטי עליו. גופי רעד, גרוני היה יבש נקודות שחורות ריצדו בשדה הראיה שלי "אני ל-א מ-מרגיש כל כך טוב".
כריס השאיר יד אחת על מקום הפציעה ולחץ עליו חזק, נאנקים וכמעט צרחתי בכאב, דמעות נופלות על פניי.
מעולם לא חוויתי כאב פיזי כה חזק, לא רק שנקע לי בעור, הרגשתי גם כאילו הגוף שלי עומד להתפוצץ. והוא עוד לחץ על החתך.
"תעזוב אותי, כואב לי!" התחננתי וניסיתי למשוך את ידיו ממני.
"ששש" הוא לחש וקירב את פניו לשלי. הוא חיפש במבטו אחר עיניי, כה קרוב עד שאלמלא הייתי מזיעה כל כך בוודאי הייתי חש בחום גופו.
"תסמוך עלי".
משכתי באפי והנהנתי.
הוא חייך "ילד טוב".
עמדנו יחד כמה רגעים בשקט, אולי הוא רצה לוודא שאני נרגע לפני שהוא משך את ידי בידו, הוא הוביל אותה אל ידו השניה "תלחץ הכי חזק שאת יכול".
בלעתי את רוקי בחשש ועשיתי כדבריו. התחרטתי על כך מיד "יש שם חור!" זהו, אני עומד למות וההורים שלי אפילו לא יודעים איפה אני ו-
כריס פי.ל והוציא את ידו משם, משאיר את שלי לבדה.
"יש שם חתך" אמר, ידו הייתה מגואלת בדם. רעדתי.
הוא אחז בשולי חולצתו ובפחות משניה חילץ אותה דרך ראשו מגופו. הוא גלגל אותה לכדור ועמד שם, חצי ערום אל מול קור הלילה "תזיז את היד" פקד.
הוא דחף את החולצה שלו אל הפצע של והפעיל לחץ על המקום.
נרתעתי לאחור אך הוא לא אפשר לי להתרחק ממנו, הוא דחף אותי קרוב אליו בחזרה.
אין לי מילים לתאר את הצריבה שחוויתי בבטן, א. הכאב הנורא, את השקיפות שחשתי. אין לי מילים לתאר את עוצמת הכאב שעברתי.
"כואב- כל כך כואב" פלטתי ביללה.
כריס ליטף את שיערי ביד שנותרה פנויה "אני יודע" הוא המשיך ללטף אותי ברוגע. הוא עמד איתן, יציב ולא נתן לי ליפול.
"אתה יכול ללכת?"
לא הייתי בטוח שאני יכול לעשות משהו באותו הרגע.
עיני הקרח שלו היו נעוצות בשלי ופיו דיבר ברכות "אנחנו צריכים ללכת לחדר שלנו, בסדר?".
הוא עזר לי לדדות אט אט לבית, הכי בשקט שיכולתו, לא רציתי שאף אחד מבני הבית יתעורר או ינסה להבין מה קורה. לא חושב שהיה לאף אחד מאיתנו כוח לכך.
הרגשתי שגופי כבד כמו אבן, הוא איים ליפול פעם אחר פעם ואפילו לא עברנו את מחצית הדרך אל דלת הכניסה לבית.
עצרנו בפעם בפעם יודע כמה בניסיון להסדיר את נשימצי הדואבת, כריס כחכח בגרונו. הוא העביר משקל מרגל לרגל ואמר "נעשה משהו אחר" הוא הסתובב לעברי "אני צריך שתלחץ חזק- חזק עם החולצה על הפציעה, ברור?"
הנהנתי, הייתי חלש מכדי לדבר.
כריס התקרב והרים אותי. ידו הימנית תומכת בגבי והשמאלית תחת רגליי. מרוב הפתעה כמעט והחולצה שלו נפלה מגופי. כריס הזהיר אותי ובשניה האחרונה מנעתי ממנה ליפול.
"מ-מה אתה עושה?" גמגמתי במבוכה כשמצאתי את גופי דבוק לגופו חסר החולצה של כריס.
הוא חייך את החיוך המרגיז שלו, מודע היטב למצב "עוזר לך ללכת, אני לא רואה שוב דרך אחרת שבה תצליח להגיע אל החדר שלנו במהירות הרצויה".
הוא לא חיכה אפילו לתשובה שלי, הוא פשוט הלך, הוא הלך כל כך מהר וגופי קפץ והתנועע עם כל צעד שלו. אוטומטית נצמדתי אל חזהו החסון. הרגשתי בטוח בין זרועותיו, ידעתי שהוא ישמור עליי. השענתי את ראשי על חזהו.
"היי" הוא לחש ומשך את תשומת ליבי "לא להירדם" הוא מיהר להוסיף "אבל תרגיש חופשי להניח את הראש".
אלמלא הייתי כה כאוב אולי הייתי נזכר להיות מובך, במצבי הנוכחי פשוט מיקמתי את ראשי על חזהו ולחשתי כנגד גופו "לא נרדם, כואב לי מכדי שאעשה משהו חוץ מלבכות".
אני חושב שהוא חצי רץ חצי הלך במהירות מרשימה אל החדר. הוא הוריד אותי והשאיר אותי לעמוד רק כדי לפרוס שמיכת פוך ענקית על הרצפה "תשכב עליה".
הוא עזר לי לשכב על השמיכה הרכה שהייתה, דרך אגב, השמיכה שלו.
"תמשיך ללחוץ" הוא רץ לחוץ וחזר כעבור פחות שתי דקות עם גיגית ענקית מלאה במים ושתי מגבות.
הוא חיטט בארון בחדר שלו ושלף משם תיק אדום גדול, הוא פתח אותו לרווחה על הרצפה והחל לסדר את הדברים שבתוכו או אולי לחפש דברים בתוכו, לא הייתי מרוכז דיו כדי להבחין במטרה המדויקת.
הוא קרב לעברי ועמד מצידי "אנע צריך שצריך את החולצה" הוא כנראה ראה את הפחד שלי והמשיך "אני רוצה לראות את הפצע יותר טוב ולנקות אותו, אני חייב לדעת מה חומרת הנזק".
היססתי.
הוא משך באפו "אם לא תעשה את זה בעצמך, אני אקרע את החולצה שלך".
מיהרתי להרים אותה. לא את כולה, עד להיכן שיכולתי, תוך נדי ניסיתי למשוך קצת את התחבושות שכרכו את החזה שלי כדי שיהיה לו יותר מקום ושלא יבחין בהן בטעות.
"ככה יותר טוב".
הוא לקחת את אחת המגבות וטבל אותה במים "זה הולך לכאוב" הוא הסתכל עלי אולי בניסיון להחדיר את המילים עמוק למוחי.
מי חשב שיכול לכאוב לי יותר ממה שכבר כאב לי?
"אהההה!" ניסיתי לרוחק כמה שיותר חלק, התרוממתי מפלג גופי העליון. כריס לא הרפה מהמגבת, את ידו השניה הוא הניח על החזה שלי ודחף בעדינות אך בנחישות מטה.
לקחתי נשימותיי עמוקות הן מהמגע שלו בגופי (טוב, הוא לא יודע שיש לי גוף של בת, ו.. לא נראה לי שהוא אפילו חושד בכך, אחרי הכל התחבושות עושות עבודה טובה) והן מכאב החד שעיוור את עיניי.
הוא המשיך לנקות את האזור עם המים הקרים. "כריס-" יללתי בכאב בהתעוותתי תחתיו. ניסיתי להתרומם והוא שוב משך אותי מטה כשידו עדיין דוחפת את החזה שלי לאחור.
"אני יודע שזה כואב" הוא אמר בקול מרגיע "תהיה חזק, רק עוד קצת".
לקחתי נשימות עמוקה, והכרחתי את עצמי להירגע ככל יכולתי.
אתה יכול. אתה יכול לעשות הכל, סקיי, אתה הנסיך.
מלבד עיוותי גוף ותנועות לא רצוניות, אני חושב שהפעם הייתי ממש בסדר. עד שהרגשתי את כריס פותח את החתך, מושך קלות את העור משנתי הצדדים.
קיללתי.
"אני אצטרך לשטוף את האוזניים אחר כך" הוא אמר בסרקסטיות.
הוא נאנח והזדקף, השתדלתי לא להביט בידיו שהיו מלאות בדמי שלי "יש לי חדשות שכנראה לא ימצאו חן בעיניך".
זה מה שהיה חסר לי.
"דבר" פקדתי עליו.
"הפציעה שלך עמוקה, אני לא מומחה אבל לא ראיתי פגיעה במשהו חמור".
לא הבנתי "אלו חדשות טובות" אמרתי בזהירות.
הוא חייך, לא אהבתי את החיוך שלו "החדשות הרעות הן שתצטרך תפרים".
מוחי רץ.
תפרים. צלקות. בסדר. אבל תפרים אומר גם שמישהו אחר יטפל בי? זה אומר שמישהו יכול להיות לא אדיב ולהרים לי את כל החולצה.
לעזאזל.
אלא אם-
"אתה חובש, נכון?"
הוא הנהן.
"אתה יודע לתפור?"
הוא הנהן שוב.
"אני רוצה שאתה תתפור אותי".
הוא הנהן בפעם השלישית ברציפות. ציפיתי להתנגדות.
הרמתי גבה בחשד "זה בסדר מבחינתך?"
הוא גיכח "אין לך יותר מידי ברירות, הרופא שלנו נמצא בעיר, לא קרוב לכאן כל כך, וזה בתקווה שנצליח להעיר אותו משנתו, אני לא בטוח אם מישהו יפתח לשני נערים את הדלת באמצע הלילה".
בלעתי את הרוק.
"תפרת פעם מישהו?"
הוא הנהן.
פחדתי לשאול את השאלה הבאה "מה איתו?"
החיוך של כריס היה מעורער, הוא לא הישיר אלי מבט כשלחש "הוא מת".
הוא יופי. אני מרגיש ממש בטוח עכשיו.
"הוא לא הסכים לשבת אחרי הפציעה" הוא המשיך "הוא ברח לקרב, אחרי זמן קצר פגע בו רימון. לא היה מה להציל".
ליטפתי של כריס שעדיין הייתה עלי "מצטער".
הוא הביט בי. הבעת פניו התחלפה במהירות למשהו דמוי חיוך. ראיתי שהוא היסס, אני חושב שהוא פחד.
"אני מוכן" אמרתי וחייכתי אליו "אני סומך עליך יותר משאני סומך על כך בן אדם אחר שהיה רוצה לתפור אותי".
הוא חייך, חיוך דק ואמיתי.
לא היה לו חומר הרדמה כלשהו, כריס הביא לי קצת נתן לי בובת פרווה של אחותו הקטנה, אם יכאב לי, ובטוח יכאב לי, אנשך אותה.
זה כאב.
זה כל כך כאב.
ירדו לי דמעות מהעיניים. מפלים ונהרות שוטפים של דמעות.
ולא הוצאתי הגה מפי.
לא יכולתי לערער את כריס. בדרך כלל הביטחון שלו בשמיים, הפעם הוא היה מעורער. משהו עבר עליו.
אבדוק את זה אחר כך. אחרי שהתעללות הזו תסתיים.
הרגשתי על כניסה של מחט לעורי, כל תזוזה של העור שלי על ידיו, הרגשתי את קור החוט ואפילו את הקשר והמתיחה בסיום כל פעולה. 
זה כל כך כאב.
בסוף זה נגמר.
כריס שטף את ידיו לפני שרכן מעלי כשבידו מגבת נקיה.
"היי" הוא לחש.
"היי" לחשתי בחזרה ולא הפסקתי לבכות.
לא היה אכפת לי שהוא רואה את הדמעות, שהוא רואה את הפחות הקטנות שמרעידות את גופי. שהוא רואה אתי שבור.
בכיתי.
הוא לקח את המגבת שמסתבר שהייתה רטובה במים קרים, וניקה את פניי בעדינות.
"מצטער שהכאבתי לך".
הורדתי את המגבת מפני והחזקתי את ידו "עשית עבודה מעולה".
"אפילו לא ראית אותה" הוא צחק והיה שמץ של ביישנות בקולו.
חייכתי למרות כל הבכי "אני סומך עליך, אני יודע שעשית עבודה טוב לא משנה מה תגיד".
הוא רכן לעברי עוד. שערותיו נופלות מטה ומדגדגות את מצחי "אני מבטיח שניסיתי".
"אני יודע" לחשתי.
הוא הביט בי ואני הבטתי בו. הוא היה כל כך יפה, עיניו הכחולות ננעצו בי בעוז ובעדינות אינסופיים, היו להן מעמקים, הם רצו ששקע בהן. אבל המשכתי לטייל על פניו. גבותיו המסורטטות בצורה מושלמת, אפו החמוד, ושפתיו שחייכו אלי בחיוך הכי יפה שראיתי מימיי.
באותו הרגע הבנתי משהו חשוב.
"כריס..." לחשתי. הושטתי את ידי ותפסתי בדש חולצתו.
הוא לא הסיר ממני את עיניו, נראה שהוא חיפש אחר דבר מה. הוא חיכה. אני לא רציתי לחכות. יותר. אני מצאתי את התשובה.
משכתי אותו אלי והצמדתי את  שפתי לשלו.

**************************************

אעאעאעעאעאעאע
תגובות? מישהו?🤗