הייתי מצפה מעצמי להיות רגוע, לשמור על שלווה חיצונית, להפגין שליטה ברגשותיי, להיות בשליטה על המצב, כי תמיד יש דרך בה אני יכול לשלוט בו.
חחח הצחקתי את עצמי.
אני בטוח שאבא היה גאה בי אם הוא היה רואה אותי עכשיו. שנים של למידה ושהקעה ירדו לטמיון ברגע שכריס פתח את הדלת.
הוא נכנס לבית בשקט שהקרין ביטחון והשאיר אותי מהוסס בכניסה לבית.
כאילו שמע את הדופק המהיר שלי, הוא הסתובב בתנועה אלגנטית שאני לא יכול להסביר כמה היא הרגיזה אותי.
במקום לומר משהו שיעודד אותי, הוא אמר "מזל שהמשקוף חזק מספיק כדי להחזיק אותה, אחרת מזמן היית נופל".
חייכתי בסרקסטיות.
הוא צקצק בלשונו והסתובב, מפנה לי את גבו "אתה בא?"
לא היו לי אפשרויות רבות.
'תתאפס' נזפתי בעצמי 'אחרי הכל, הרעיון היה שלך'.
רצתי אליו.
ומישהו רץ אלי.
"אדון עוגיות!"
מצאתי את עצמי נמחץ בעיקר בפלג גופי התחתון, על ידי ילדה קטנה עם צמות שחורות.
מיד אחריה התווסף ילד קטן נוסף שעמד בצמוד אליה ואמר בכעס "ויוי, לא מחבקים אנשים זרים, הוא יכול לחטוף אותך" התפעלתי מחוכמתו "אנשים זרים מביאים עוגיות ובלי שאת רואה הם לוקחים אותך רחוק מהבית".
את החלק השני אהבתי פחות. הגישה של הילדון אכן הייתה נכונה ומושכלת, רק שבמקרה הזה הוא האשים אותי בניסיון לחטיפה.
כריס (כבר אמרתי שהוא חצוף?) טפח על ראשו של הילד שהיה באותו הגובה בדיוק של ויוי, והאמת שהוא גם נראה בדיוק כמוהה, חוץ מהחלק של הצמות, לו היה שיער פרוע "נכון מאוד, צריך להיזהר מאנשים שמחלקים עוגיות".
בתגובה לדבריהם, ויוי הקטנה הרימה את ראשה והביטה בי בזוג עיניים גדולות וכחולות ומוארכות ממש מעט לצדדים, כמו של כריס "הבאתי לי עוגיות, אדון העוגיות?"
"את מקשיבה בכלל למה שאומרים לך?"
ויוי התעלמה מאחיה הגדול (זה היה רגע קסום), ואמרה לכפיל שלה "הוא הביא לי עוגיות, אבל לא חטף אותי, המסקנה שלי היא שהוא רק מביא עוגיות, בלי לחטוף ילדים".
כריס התאפק לא לצחוק.
אני הייתי גאה בויוי "אין לי עוגיות, מצטער".
היא הביטה בי באכזבה, פתאום היא כבר לא מצאה בי עניין, היא "בוא" היא אחזה בידו של הכפיל "נלך לשחק" והם רצו משם בצעדים מתואמים להפליא שהשאירו אותי בפה פעור.
כריס צקצק בלשונו "אחים קטנים".
לא הורדתי מהם את עיניי "הם נראים בדיוק אותו הדבר" אמרתי בהתפעלות.
"כי הם תאומים".
הבטתי בו "מדהים, זה מדהים".
הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח הישר על הראש "אף לא ראית תאומים?"
אני מקווה שלא הסמקתי "אני יודע מהם תאומים, ברור".
"זו לא הייתה השאלה שלי".
"לא, אף לא ראיתי תאומים".
הוא קימט את מצחו "לא היו תאומים לאף אחד מהשכנים שלך?" נענעתי בראשי לשלילה. לא הייתי בחוץ כדי לדעת אם למישהו יש תאומים "מוזר".
הוא המשיך ללכת.
"אמא!" הוא קרא.
מישהי ענתה בתשובה, לא הצלחתי להבין את דבריה.
כריס צעד בנחישות אל המבטח, מסתבר. שם עמדה לה אישה נאה עם הסירים".
"אומה".
מה הוא אמר?
הוא התקרב ונשק לידה בכבדות.
היא אמרה משהו בשפה שלא הצלחתי להבין, ולאחר הפנתה את מבטה אלי.
עיניה היו מלוכסות וכהות, אך צבע שערה היה שחור פחם, כמו השיער של כל הילדים בבית "נעים להכיר" היא הנידה קלות בראשה "מה שמך?" היה לה מבטא שלא הצלחתי לזהות.
לא הייתי בטוח כיצד עחי לנהוג, לבסוף החלטתי לכבד אותה בניד, קידה קלה "גם אותך, שמי הוא סקיי, גברתי".
"קרא לי דאנבי" כשהיא הגתה את שמה, היה לה מבטא שונה. היא חייכה "פירוש השם הוא גשם מתוק. היום בו נולדתי היה חורפי במיוחד, אבי לא הספיק להגיע אל לידתי, כשהוא הגיע כבר הייתי בחוץ והוא היה רטוב עד לשד עצמותיו מהגשם, וכך אמא בחרה את שמי. דאנבי. גשם מתוק".
"תשאר לארוחת ערב?"
הנהנתי.
YOU ARE READING
הנער.ה עם הכתר (boyxboy)
Adventureסקיי היא הנסיכה הצעירה של ממלכת אורנוליה, נסיכה בעלת כישרון מובהק. כשהנסיכה מגיעה לגיל שבע עשרה היא מחליטה לצאת למסע להכרת הממלכה שלה בשינוי קל- בתחפושת. שלא במפתיע השמועות על עזיבתה את הארמון נפוצו ואיתם יצאו אוייבי המלוכה מתרדמתם. הנסיכה מנסה...
