הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 27

כריס לקח את זה ממש קשה, ובצדק כמובן.
הסיבוב של שני האחים נגמר בכך ששון חזר אלי בריצה, מתנשף וסיפר לי שכריס הלך לבית הספר שלו.
הבאתי לו לשתות וביקשתי מג'ם שישמור רגע על הדוכן כדי שאוכל להתמקד בשון.
הוא לא היה מריצה מכך שאחיו הגדול הלך לבית הספר שלו, כדי לדבר איתם על משהו ששון עצמו בקושי הסכים לדבר עליו.
"איך אתה מרגיש?"
הוא בלע רוק "בדרך כלשהי... טוב יותר. הרבה פחות מפחיד שעוד מישהו יודע. ובדרך אחרת זה לא יותר מפחיד, זה נשמע מוזר?"
בתור מישהו שהסתיר כל חייו סוד די גדול מפני העולם, יכולתי להבין אותו.
"לא, זה לא מוזר בכלל, זה הגיוני".
הוא הרים את זווית פיו השמאלית מעט כלפי מעלה לרגע קצר, לפני שאמר "כריס כועס, הוא כל כך כועס שהוא הלך לדבר עם המנהלת שלי, מעניין אם הוא כבר חשב על תירוץ לכך שהברזתי מהלימודים היום, אתה יודע למקרה שישאלו".
ברגעים מהסוג הזה ראיתי דמיון מדהים בין האחרים הגדולים במשפחת רודריגז- הייתה להם נטייה לעבור לציניות כשהם ניסו להסתיר דברים ובאופן כללי גם כמעט תמיד.
הרגשתי לעצמי לגחך "אני מקווה שלא יכריחו אותו להכנס לכיתה במקומך".
הוא צחק. הייתה לי הרגשה שהוא עזר לו לשחרר קצת את המתח שאגר בגופו.
אבל זה היה קצר, הפנים שלו חזרו במהרה למבט האדיש והוא אמר "זה לא יעזור, הוא יודע שאין לו מה לעשות".
למה לא? למה שלא יעשו דבר עם הילד המטריד? למה שלא יטפלו בבעיה?הרי כולם מסכימים שיש כאן בעיה.
הוא כנראה ראה את המבט המבולבל על פניי כי אמר "הם לא יעשו כלום" הדבר העצוב היה שנשמע שהוא באמת מאמין בכך. פניו היו נפולות, כתפיו שמוטות והוא נראה מהורהר ומעורער.
ניסיתי לחשוב מה מה יכול לעשות, הרי בטוח יש דבר שאוכל לעזור לו איתו, אני רק צריך לחשוב ולמצוא אותו.
הנער עצם את עיניו הכחולות והעביר יד בשיערו השחור, הוא הפנה לי את גבו וחזר לעבודה כאילו דבר לא קרה.

להתמודד עם אח אחד זה בסדר. אך להתמודד עם שני אחים זה כבר סיפור אחר לגמרי.
כריס היה על קוצים כל היום.
הוא חזר מבית הספר של אחיו עצבני, אך לא הסכים לומר לי מילה, לא בנוכחות שהייתי כל אופן.
חיכיתי עד שנגיע לבית, וגם אז לקח לו זמן לדבר. בהתחלה הוא רק סגר את דלת החדר שלו והתהלך במעגלים, מאה שמונים ושמונה ס"מ של זעם, תסכול ועצבנות. לא נעים בכלל.
"כריס" קראתי השמו בפעם המי יודע כמה "בבקשה תפסיק, אתה עושה לי סחרחורת ויש לי בחילה נוראית".
זו הייתה האמת, מרב הסיבובים שעשה הראש שלי כבר הסתובב יחד איתו והבטן התהפכה לי, תוסיפו את הכאב מהפציעה שם ו.. ההרגשה הכללית שלי הייתה איומה.
חוץ מזה שחוסר המנוחה שלו לא עוזר לאף אחד.
"אני- אני לא..-" הוא גנח בכעס, הוא ניסה לעצור והצליח. לפחות משניה.
'אוקיי, מספיק' חשבתי בראשי ועמדתי במקומי.
תפסתי את כריס בכתפיו, מה שדרש ממני מאמץ קל כיוון שהוא גבוה ממני בראש, והכרחתי אותו להסתכל עלי.
"היי!" קראתי ודרשתי את תשומת ליבו "אתה לא יכול להמשיך להסתובב כך בחדר. תשתמש באנרגיות שלך כדי לעשות משהו מועיל".
הוא הרים ידיים "מה אני יכול לעשות?" הוא לא חיכה לתשובה שלי ופשוט המשיך "כלום, אני לא יכול לעשות כלום ואני לא עשיתי כלום. הבית הספר הדפוק שלו אמר שהוא לא ידע על כך ושהוא צריך לחשוב על הדבר, מי יודע אם הם בכלל מתכוונים לעשות משהו"
נתתי לו להוציא הכל "אני האח הגדול שלו, סקיי, אני חייב לעזור לו".
הוא הביט בי נואש, הרמתי את ידי והנחתי אותה על לחיו "ואתה תעזור לו, אנחנו נעזור לו".
"איך, סקיי? איך? מה אני אמור לעשות?"
הוא הביט בי כאילו יש לי תשובות, לאמיתות של דבר, הייתי אבוד בדיוק כמוהו רק שאני שמרתי את זה בגופי וניסיתי לחשוב מה אני כן יכול לעשות במקום להסתובב במעגלים ברחבי החדר ולהטריף את המוח שלי.
לא עניתי.
"אתה בטח לא מבין מה אני מרגיש, אין לך אחים כדי לדעת-" נרתעתי לאחור, הוא פער את עיניו "אני מצטער, לא התכוונתי, אני פשוט-"
הוא הסתובב סביב עצמו לפני שעצר שוב מולי, כשהוא הביט היה כאב בעיניו, רק כאב, לא שום דבר אחר "זה לא קרה פעם אחת".
לא הבנתי.
הוא כמו שמע אות ואמר "זה לא קרה פעם אחת, סקיי, ה-%&# לא הטריד אותו פעם אחת והלך, הוא חזר, שון-" הוא בלע את רוקו, ראיתי שהוא מתאמץ לא לבכות "הוא כמעט אנס אותו, סקיי".
קפאתי במקומי באימה.
לא.
"אני לא מאמין שהוא לא סיפר לי כלום עד היום". הוא העביר יד בשיערו "אני לא יכול לאבד גם אותו, אני חייב לעשות משהו".
הוא הניח שתי ידיי על הראש ונראה אבוד בו לחלוטין "אני לא יכול לנשום, אני חייב לצאת מכאן".
והוא יצא, משאיר אותי מאחור. אבוד גם אני, בראש ובגוף שלי.