הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

אפילוג

"אתה יכול להפסיק?"
תסכול ותחינה נשמעו בקולי.
הוא כמובן המשיך.
ריין פרע בשנית את שערו.
"בשם כך מי שמוכן להקשיב לי" קראתי בייאוש ואמרתי בפעם המי יודע כמה "השיער שלך בסדר גמור".
הוא הביט בי דרך המראה ואמר "בסדר גמור זה בקושי מספיק".
הרמתי ידיים.
שיעשה מה שהוא רוצה.
התעלמתי מהזעקות שלו וניסיתי לחשוב מה עוד אני צריך לשים בתיק שלי.
חרב- יש.
סכינים- יש.
עוגיות בשביל ויוי וטומי- יש.
בגדים- יש.
כסף- יש.
שומר שאומד לאבד את עצמו לטירוף- יש.
חייכתי.
אני חושב שיש הכל-
"לא!!" הוא זעק ונשמע קרוב לבכי "למה אתה לא יכול פשוט להסתדר? למה? מה עשיתי לך?!"
גלגלתי עיניי והלכתי אל ריין.
סובבתי אותו אליי בכוח "אתה נראה מעולה, ריין".
הוא אחז בשיערו וקרא "היא לא מוכנה להתיישר".
דחפתי את ידיו מטה, שמתי קצת מהג'ל 'בו השתמש בידיים וסידרתי את שיערו במשך רגעים אחדים.
הוא הביט בעצמו במראה וחייך "עכשחו אני מראה מושלם, תודה הוד מלכותו" הוא נשק ללחי ואני הסמקתי.
לפחות הוא נראה רגוע יותר "אני חושב שאני מוכן, מה איתך?"
חייכתי אליו "אתה יודע שהוא יאהב אותך גם אם תצמיח קרניים ירוקות עם פטריות, נכון?" 
הוא עשה תנועה של הקאה.
התרחקתי והתיישבתי על המיטה "כמה זמן לא ראית אותו? יום? יומיים?"
"חודש ושלושה ימים" הוא אמר.
ואני רטנתי בשקט.
ריין, כמו ריין, קורה תמיד את מה שלא נאמר בפני השטח.
"אתה לחוץ?"
הנהנתי, עיניי עוקבות אחר החריצים בין אריחי הרצפה.
בניגוד לריין, אני לא ראיתי את החבר שלי חמישה חודשים ועשרים ואחד ימים.
והפגיעה שהייתה לפני הזמן הזה הייתה של שעתיים בלבד.
החבר שלי התחיל ללמוד רפואה, יש לו הרבה מה ללמוד ולזכור והוא התחיל לעבוד אצל החבר הרופא שלו, הוא חייב לתת את כולו ללימודים ולעבודה בכדי להצליח להיות רופא טוב.
כלומר, אין לו זמן בשבילי.
למען האמת, ההורים שלי חשבו שאנחנו צריכים לשמור על פרופיל נמוך מאז שחזרתי לארמון, הם רצו שקודם העם יתרגל אלי, למי שאני, לפני שאודיע לכולם שבחרתי להתחתן עם... עם פשוט עם.
אולי הם רוצים לוודא שאני יודע למה אני נכנס.
אם להיות כנה, תמיד ידעתי למה אני נכנס, אני פשוט לא יכול לדעת לאן זה ייקח אותי.
"מה אם הוא לא אוהב אותי יותר?" לחשתי.
בהתחלה הוא לא ענה, נשמע רק שקט.
לבסוף הוא קרא בשמי ברוך "סקיי" הוא אמר "כריס לא היה מבקש להפגש איתך ביום ההולדת שלך כדי להיפרד. והוא לא היה מביא איתו את קיארה ושון".
"חות מזה" הוא ליקק את שפתיו "לפי המקורות שלי הוא מתגעגע אליך כל כך עד שהוא חולם עליך בלילה לפעמים".
צחקתי "המקורות שלך?"
הוא סירב לפגוש את מבטי "המקורות שלי הם לגמרי לא עניינך".
"אני יכול לדרוש לדעת מה הם, אני הנסיך".
הוא בלע את רוקו, אמנם נראה רציני אל עיניו צחקו,  חיבקתי אותו.
"יום הולדת שמח" הוא לחש כשראשי קבור בחזהו השרירי".
"תודה" לחשתי וחייכתי.
כשהשמש התחילה לשקוע ריין, אני ועוד כמה מצוות השומרים של הארמון עשינו את דרכנו אל האכסניה בה פגשתי לראשונה את קיארה.
סיכמנו שנפגש שם כשעתיים לאחר השקיעה. לחגוג יום הולדת לי, וגם.. קיארה אמרה שיש לה הפתעה בשבילי.
למען האמת, התרגשתי לחזור לשם, אחרי כל המ שקרה אבא נתן להם הרבה כסף והם עשו שיפוצים רציניים, שמעתי שהאכסניה הפשוטה כבר לא כל כך פשוטה.
בנוסף התרגשתי לחגוג את יום הולדתי השמונה עשרה לראשונה יחד עם חבריי, התגעגעתי אליהם כל כך!
שערי היה אסוף לחצי קוקו קצר, כחודשיים לאחר חזרתי החלטתי להסתפר, כעת שיערי נגע קלות בכתפיי, בלונדיני -חום, גלי וקצר, והוא קפץ עם כל צעד של ג'ם, הסוס והחבר היקר שלי.
נראה שהגענו ראשונים.
ירדתי מג'ם בקפיצה קלילה ונתתי אותו לאחד השומרים, ריין ירד גם הוא מהסוס. הוא לא רק היה המאבטח הפרטי שלי, הוא גם היה החבר הכי טוב שלי, כמובן שגם הוא הוזמן ליום הולדתי, שאר השומרים ישקיפו ויתכוננו לכל דבר שלא יבוא.
"הגענו ראשונים" אמרתי, חשבתי שהם יגיעו לפנינו.
"נראה כך" הוא לחש.
עמדנו במרחק של כמה מטרים מהכניסה, היה כמעט שביל אבנים יפה ומסודר שהוביל אל הדלת, הכל זרח באורות מנצנצים ונצבע מחדש. הוא באמת נצץ.
התקרבתי כמה צעדים, להביט מקרוב.
לפתע מישהו תקף אותי מאחור ואני נפלתי על ברכיי.
האינסטינקטים שלי נכנסו מיד לפעולה ולפנמ שהוא הספיק לנעוץ את חרבו בי, התגלגלתי וחרבו ננעצה באדמה.
הוא משך אותה במהירות, אך לאט מספי- בכדי שאסםיק לשלוף את חרבי שלי ובפעם הבאה שתקף החרבות שלנו התנגשו זו בזו הצלצול מתכתי.
לא יכולתי לראות את התוקף שלי מלבד קווי מתאר כללים, היה חשוך מכדי לראות במי אני נלחם. בנוסף, הוא לבש מכנס שחור צמוד, סוודר שחור עם ברד שהסתיר את פניו.
הוא תקף ואני חסמתי, שמעתי אותו מתנשף קלות, לא מספיק, זה אומר שהבחור מאומן. אך לא כמוני.
תקפתי אותו בחוזקה, הוא הופתע ונסוג לאחור. דקרתי ברגלו ולרגע הוא איבד את שיווי משקלו ומעד, תקפתי אותו במטרה שיפול אך הוא הצליח לייצב את עצמו, הוא נסוג לאחור, לפחות זה מה שחשבתי כשלפתע הוא קפף אותי להשאיר אותי מופתע.
מצאתי את עצמי נופל לאחור. החרב עדיין בידי.
לא חששתי, ריין והשומרים שלי בסביבה, לפחות אני חושבת שהם פה. למה אף אחד מהם לא תוקף?
הוא התקרב אלי, חרבו מושטת קדימה עומדת מעל חזי, מרתקת אותי ארצה, הוא עמד בין רגליי.
לא ראיתי את פניו, אך ראיתי את שיניו הלבנות כשהוא חייך בסיפוק.
גם אני חייכתי.
תפסתי את רגליו ברגליים ומשכתי אותו קדימה, לכיוון שלי, החרב שלו התעופפה באוויר והוא נפל על גבו. שמעתי אותו גונח בכאב.
נעמדתי על רגליי, אך לא מיהרתי לתקוף אותו.
מסיבה כלשהי גם הוא לא מיהר לתקוף אותי, לא עכשיו ולא קודם כשהוא בהחלט היה יכול לעשות זאת.
"מי אתה?" קראתי בקול סמכותי.
הוא מיהר להעמיד על רגליו ואני אפשרי לו, ידו נעלמה לרגע לצד גופו וחזרה עם סכין ארוכה וחדה.
הוא לא חיכה לפני שתקף.
סכין מול חרב.
הוא היה טוב.
נסעתי בשבילו, למרות שבהחלט לא רציתי להגיע מזיע למסיבת יום ההולדת שלי.
הוא תקף בחוזקה, ללא פחד, אך גם ללא רצון אמיתי לפגוע בי, הרגשתי זאת בתקיפות שלו, הם לא היו במטרה לפגוע בי פיזית.
מה שאומר שהוא כנראה מנהס למשוך זמן. משהו אחר קורה כאן.
הגיע הזמן לסיים.
בתנועה מהירה כברק הכיתי בחלק הכהה של חרבי בידו, הוא קרא בכאב והסכין נפלה מידו.
התקרבתי אליו בחרב מורמת והוא הרים ידיים ונסוג.
"אני אשאל עוד פעם אחת בלבד, מי אתה?" קולי קר .
הוא חייך "אתה באמת לא יודע?"
בתנועות איטיות הוא משך את הברדס לאחור.
הבטתי בפניו של נער גבוה ויפייפה, בעל שיער שחור קצר אסוף בקוקו על ראשו לעיניים כחולות שכמו האירו את החשכה.
הוא גבה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא היה רזה ושרירי, המראה החדש שלו החמיא לו לחלוטין.
נשימתי נעתקה "שון!" צעקתי ונפלתי לחיקו.
הוא חיבק אותי, זיעתו התערבבה בזו שלי, החזים של שנינו עלו וירדו בפראות.
"טוב כל כך לראות אותך" אמרתי לבסוף והתנתקתי ממנו.
"גם אותך, הוד רוממותך".
חייכנו זה לזה.
"וואוו אתה ממש טוב, אתה יודע מה אתה עושה".
הוא צחק ואסף מהקרקע את הנשקים שנפלו לו "יש לי מורה טוב, ואני שואף גבוה. יום אחד, סקיי, יום אחד אני אלחם בשבילך".
"אני בטוח" אמרתי והתכוונתי לכך.
מישהו כחכח בגרונו מאחוריי.
"היי" קולו של שון נעשה עמוק יותר ואני ידעתי בדיוק מי מאחוריי.
"היי חתיך".
רק מישהו אחד יכול לומר את זה.
שון הסמיק וריין התקרב ונעמד לצידי "מה שלומך?"
שון חייך "עכשיו הרבה יותר טוב".
כשהייתי בריין ראיתי בעיניו שהוא שבוי, שבוי של הנער הצעיר שעמד מולו, היה בו קסם שהוא לא ראה אבל אחרים כן. הוא באמת שובה.
ריין התקרב אליו ברגליים רועדות קלות.
היה ביניהם שקט שהיה חזק יותר ממילים, הוא התקרב אליו לאט, שוכח מקיומי.
הם גמעו את המרחק ביניהם וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את זה קורה מולי, ריין רכן מטה ונישק את שון. נשיקה קצרה אך אפילו אני ראיתי כמה אהבה הייתה בה.
הם התרחקו במהירות ובכאב וריין חסר למקומו, קרוב אלי.
שון כחכח בגרונו וסומק צבע את צווארו, הוא ןתח את פיו לדבר אך בדיוק באותו הרגע נשמע קולה האנרגטי של קיארה "סקייי!" גוש דוהר במהירות של מאה וחמישים קמ"ש התנגש בי בעוצמה ואלמלא ריין היינו מתרסקות על האדמה בעוצמה.
"התגעגעתי אליך כל כך!"
"גם אני!" צחקתי וניסיתי לא להיחנק מכל השיערות הבלונדינית שנדחסו לפניי.
חיבקתי אותה בעוצמה כשלפתע ראיתי אותו.
הוא עמד מאחור, שיערו השחור מתנופף באוויר הלילה הקריר. ידיו בכיסי מכנסי היכנס הכהים שלבש, בדומה לאחיו הקטן גם הוא נראה מוצק יותר מפעם האחרונה בה ראיתי אותו.
הוא הביט בי, חשכה מקיפה אותו מכל כיוון, והוא האור היחיד שבה.
עיניו הכחולות האלכסנויות קלות, ננעצו בי ואני כמו קפאתי, שכחתי כיצד נושמים, זוית פיו השמאלית עלתה מעלה בחיוך ביישן.
התנשפתי והרםיתי מגופה של קיארה.
שמעתי אותה מדברת אל לא הבנתי מה היא אמרה, לא הצלחתי לשמוע אף קול למרות שהם דיברו, ראיתי רק אותו.
מביט בי ומחכה.
היה מתח באוויר.
מתח כה חזק עד שגופי עקצץ.
הוא פתח את זרועותיו ומבלי להתמהמה רצתי אליו.
לא היה אכפת לי שהפלתי את שנינו על האדמה הלחה, לא היה אכפת לי שאני מלכך לו את החולצה בדמעות שלי. לא היה אכפת לי משום דבר מלבד מזרועותיו החסונות שהקיפו את גופי, הצמידו אותי אליו חזק וקרוב.
"סקיי" הוא לחש "סקיי.."
משכתי באפי "אני פה".
הוא התיישב להושיב אותי יחד איתו.
הוא הביט בי ולחש "התגעגעתי אליך כל כך".
הוא לא ינצח "הלב שלי כמעט נשבר מגעגוע".
פניו נעצבו "אני מצטער".
"אל תצטער" לחשתי "אתה כאן עכשיו".
הוא ליטף את פניי.
"כשתסיים את הלימודים יהיה לך הרבה זמן בשבילי".
"אני יכול להפסיק אותם" הציע.
חייכתי אליו "אתה לא, אני לא מסכים לך. אתה היה רופא, אתה רוצה את זה, ואני רוצה שתהיה מה שעושה לך טוב".
"אתה עושה לי טוב" הוא לחש והוסיף ברטינה "וגם המטופלים שלי".
חייכתי אליו באהבה "אני אחכה לך, אתה יודע איפה למצוא אותי".
הנחתי יד על חזהו והרגשתי את פעימות ליבו המהירות.
הוא בלע רוק "אני אוהב אותך" הוא לחש לפתע.
ואני בכיתי שוב "ואני אוהב אותך".
הוא נישק אותי וכל ההמתנה הזו, כל החודשים האלה היו שווים את זה, בגלל שהם היו בשבילו. בגלל שהכל הוביל אותי אליו.
הוא התנתק ממני רק כדי להכניס יד למכנסיו, הוא שלך מהם קופסה קטנה בגוונים בהירים.
"יום הולדת שמח, סקיי".
צחקתי ולקחתי את הקופסא מידיו.
היססתי לרגע לפני שפתח אותה.
בפנים היתה שרשרת יפה כל כך, שרשרת זהב דקה ועדינה עם תליון פרפר דק.
הבטתי בו בעיניים נוצצות "היא כל כך יפה" לחשתי בקול חנוק.
הוא חייך "זה כדי להזכיר לך שאתה מי שאתה בחור להיות, רק אתה תחליט מי אתה בוחר להיות".
הוא העביר את ידו בשערו "אני מקווה שאתה אוהב את זה".
"זה מדהים, כריס, אתה יכול לעמוד לי אותה בבקשה?"
חזרנו אל החברים שלנו יד ביד, השרשרת עמידה לצווארי.
קיארה נראתה שמחה במיוחד היום.
לפתע אנשים החלו לצאת מהאכסניה, הבטתי סביבי בחוסר הבנה, אחיזתו של כריס התהדקה בניסיון להרגיע אותי, ריין עמד מאחוריי צמוד לשון וקיארה עמדה מלפנים. מביטה בכל הקהל שיצא. לצידה עמד גבר גיל העמידה, היא הייתה דומה לו בצורה יוצאת דופן.
הוא דיבר כולם השתתקו "כידוע לכם, יצא לנו בשנה האחרונה לארח את הנסיך בכבודו ובעצמו אצלינו באכסניה, הוא שינה לנו את החיים, הוא שינה להרבה אנשים את החיים. אני מרגיש שאני יכול לומר שאנחנו במקום הרבה יותר טוב ממה שהיינו בעבר בזכותו.
היום, הנסיך שלנו חוגג את יום הולדתו השמונה עשרה. ברצוננו להעניק לו מתנה".
הוא הביט בקהל וקרא בקול נעים "יחי הנסיך סקיי! יחי ממלכת אורנוליה!"
הקהל צעק אחריו בשמחה אמיתית ואני הצתמררתי בגאווה ובהתרגשות.
"קיארה, מוכנה?"
רק עכשיו הבחנתי בכך שקיארה אחזה בידה חבל, איכשהו היא הצליחה לאתר אותי בקהל הרב, עיניה ננעצו בעיניי בחיוך היא אמרה בקול חזק ויציב "זה בשבילך, הנסיך סקיי, יום הולדת שמח".
היא משכה את החבל ובד עצום בגודלו נפל מלמעלה.
הוא כיסה את החלק שמעל הדלת.
היו של מילים, והם זהרו והאירו את הלילה.
היה כתוב שם:
הנערה עם הכתר.
על האות ה' היה פס שמחק אותה. כלומר הנער עם הכתר.
הקהל פרץ בתשואות ולאחריהם בשירי יום הולדת לכבודי.
ריין, שון וכריס הקיפו אותי ושרו, יחד עם כל הקהל.
דמעות של אושר זלגו על פניי לעיניהם של כל הקהל. ידי האחת הייתה אחוזה בידו של כריס שכמו ייצב אותי, וידי השניה הונחה על ליבי, ממששת את השרשרת שקיבלתי במתנה מכריס.
הרגשתי, באמת הרגשתי מצפה לי עתיד טוב.
יהיו מורדות, יהיו אפילו צניחות, אני בטוח, אני אכשל, אני אפול אבל אני אקום.
ואני אהיה מאושר.
ויאהבו אותי.
הרגשתי את זה.
הרגשתי שבעתיד שלי מצפה טוב.
והם יהיו שם איתי.
ריין.
שון.
קיארה.
וכריס.
ידעתי שהם לא יעזבו אותי.
הרגשתי את זה.
הם יהיו צמודים אלי.
אני יודע.
אני מרגיש את זה.
"אני אוהב אתכם!" קראתי לכל החברים שלי ובכיתי.
כריס עמד לידי וניגב את דמעותיי בזהירות.
"אתה" קראתי יותר מדי בקול לבן הזוג שלי, לפתע קולות השירה נחלשו, הרגשתי את המבטים של כולם עלי. עלינו.
לא שהתכוונתי אי פעם לנסוג לאחור.
כריס הביט בי בשקט העדין שלו. 
"אתה תהיה בעתיד שלי" חייכתי אליו ואמרתי "אתה העתיד שלי".
נשימתו נעתקה. הוא היה זקוק לכמה שניות, בכדי ללחוש לי, אך השקט היה כעת כה רם שאני בטוח שכולם שמעו את לחישתו "אתה האוויר שאני נושם, החיים שלי, אני שלך לנצח ולכל מה שיגיע אחריו".
משכתי אותו אלי ונישקתי אותו ארוכות.
ממש שם, לעיניהם של כל מי שרק רצה להביט בנו, ולא היה אכפת לי מה אנשים יגידו או יחשבו עלינו.
הוא אומנם לא נסיך, לא בן מלוכה, לא אציל, לא ברון ואפילו לא סתם עשיר.
אבל הוא הכל.
הוא הכל בשבילי.
והוא שלי.

***************************************

אחרי הרבה מאוד זמן שלא נפגשנו...  מקווה שהשארתי לכם טעם טוב🥰
אני מודה שהתרגשתי🤭
אשמח לשמוע אתכם:)
הייתם רוצים פרק בונוס על שון וריין?

ובנימה אופטימית זו.
אחרי הרבה מאוד זמן ועבודה, סוף סוף הוצאתי ספר לאור!
לספר קוראים "מנגינת החיים"- הדר ביתן.
(וכך הלכה האנונימיות שלי).
הוא גולל את סיפורו של נער בשם מייק, או מייקי, שניסה לשים קץ לחייו ונכשל, מאותו הרגע הוא צריך לנסות לחיות את חייו. משימה קשה מדי בשבילו, לא רק כי הוא באמת לא רוצה, הוא גם סובל מבריונות בבית הספר, בעיות עם אמא שלו ובעיות עם עצמו.
בכדי להצליח הוא מנסה להיאחז בדבר היחיד שהוא אוהב בחיים- מוזיקה. אך האם המוסיקה בלבד תצליח להשאיר אותו בחיים?

ניתן לרכוש אותו דיגיטלית באתר עברית https://www.e-vrit.co.il/Product/27410/%D7%9E%D7%A0%D7%92%D7%99%D7%A0%D7%AA_%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D

מי שמעוניין בספר מודפס, מוזמן לדבר איתי:)

אני יותר מאשמח לשמוע מה חשבתם על הספר, אני כל כך מתרגש שהוא בחוץ!

תודה רבה לכם💙💙💙