הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 37

הסכין הייתה מוצמדת לגרוני, הרגשתי אותה חותכת בעדינות מייסרת את צווארי, הרגשתי את הדם החם מטפטף על גופי, מחליק מטה וצובע אותי בפסים אדומים דקים.
אומרים שלפני המוות זיכרונות מהעבר עולים לפניך, אבל לא ראיתי זיכרונות, ראיתי את כריס.
ראיתי את הסכין חותכת את בשרו, ראיצי אותו חורק שיניים ולא מוכן לסגת, לא כשגורלה של משפחתו מונח על כף המוזניים.
הוא דימם, הוא התנשף, הוא היה מכוסה בזיעה והוא אחז איתן בסכין שנתתי לו כשמבט פראי בעיניו ותקף.
לפני שהספקתי לחשוב אפילו מה לעשות, שמעתי את הירייה.
בום!
כבר לא הייתי קלוע בין אדם לסכין. חשבתי שאני מת, אבל הייתי חי.
כריס.
רצתי אל כריס.
"כריס!" צרחתי.
הוא דימם לי בידיים, דמו התערבב בי, הייתי ספוג בדם.
"כריס!"
"סקיי" הוא התנשף, עיניו הכחולות היפות הביטו בי בחיוך שהמיס אותי "אני אוהב אותך".
אלה היו מילותיו האחרונות לפני שהוא נפל.

התעוררתי בצרחה.
דלת חדרי נפתחה מיד ושומר נכנס בריצה.
"הוד מעלתך" הוא קרא כשמצא אותי "מה קרה? מישהו בחדר?"
הזדקפתי במקומי והתנשפתי כמו אחרי ריצה מרתון. סובבתי את ראשי והבטתי סביב.
הייתי בחדר שלי. הכל היה במקום. ארון הבגדים שהשארתי פתוח, המיטה המוצעת שלי שלא ישנתי עליה, והספריה-
'כנראה נרדמתי' חשבתי לעצמי.
יכולתי עדיין לשמוע את קולות היער, את התנגשות כלי הנשק, אפילו היה נדמה לי שאני חשה בנשימתו של כריס על פניי.
"הוד מעלתך?"
השומר התקרב אלי בצעד מהוסס, לקח לי רגע להבין שהחום על פני הוא מהדמעות שנפלו בחוסר שליטה.
שמעתי את עצמי מתייפחת וקברתי את ראשי בין ידיי.
"הוא מעלתה רוצה שאקרא למישהו?" הוא גמגם קלות, לא בטוח מה מותר ומה אסור.
"סגור את הדלת" לחשתי. אחרת אאבד את זה מה שנשאר מהכבוד שלי כנסיכה.
הוא היסס "את בטוחה שאת בסדר?"
זה שחרר ממני גיכוח "אם אני בוכה אני כנראה לא בסדר, אבל אסור שכולם יראו אותי כך".
הוא סגר את הדלת מאחוריו.
אף פעם לא שמתי לב כמה השומרים שלנו אמיצים. או טיפשים. הגבול דק. אך בדרך כלל שומר ונסיכה עם דלת סגורה לא דבר שנגמר בטוב אם יש עדים לכך.
הוא שמעתי את הצעדים שלו בזמן שאני עדיין התקשיתי לנשום ולהפסיק לבכות.
כעבור רגע הוא עמד ממש לצידי, מבלי לומר דבר הוא הושיט לי טישו.
קינחתי את אפי בתודה.
"חלום רע" לחשתי לו. הרגשתי שאני חייבת לומר זאת בקול, הן בשבילו בשבילו כדי להוכיח לעצמי שזה רק חלום.
הוא הנהן "אני מבין, תרצי שאעזור לך?" הוא נראה כה צעיר, לא מבוגר ממני בהרבה, עיניו היו חומות כהות ועורו שזוף.
"תוכל?" לחשתי.
הוא הנהן "היו לי- הייתי במצב דומה תקופה ארוכה".
הרמתי אליו את מבטי, הוא הסמיק אבל המשיך לדבר "המשפחה שלי נהרגה בשרפה שפרצה בביתנו לפני חמש שנים, בלילות הייתי חי את הסיוטים שלי".
"בין כמה אתה?" שאלתי בכאב אמיתי.
"19, הוד מעלתך".
לא יכולתי לדמיין לעצמי את הכאב שהוא נושא בתוכו "ומה עשית?"
"אני מזכיר לעצמי שזה רק חלום, ובמקום להתרכז בזיכרונות הכואבים מהם, אני עוצם עיניים וחושב על כל הרגעים היפים שהיו לנו ביחד".
"רגעים יפים?" לחשתי לא בטוחה למי מאיתנו.
הוא חייך קלות, לפחות זה גרם לי להפסיק לבכות "אני- אני לא יודע מה החלום שלך היה על אנשים מסויימים, תנסי להתמקד בדברים היפים שעברת, זה עוזר".
עצמתי עיניים ועשיתי כדבריו.
ראיתי את החיוך שלו, את עיניו הבהירות שזהרו בשובבות, הרגשתי את מגע שפתיו העדין על שפתיי, את כף ידיו האוחזת בשלי.
"אני מתגעגעת אליך".
לא שמתי לב שאמרתי את המילים בקול עד שראיתי את לחייו האדומות של החייל שעמד לפניי.
הסמקתי גם אני "מצטערת, לא התכוונתי לומר זאת בקול".
"אינך חייבת לי התנצלות, הנסיכה".
נאנחתי בעייפות "תודה לך, אדוני".
הוא הנהן, הפנה לי את גבו ויצא מהחדר.
אלמלא הייתי כה תשושה בוודאי הייתי מרגישה את ההשפלה זורמת בגופי.
לא היה לי זמן להתעמק בכך, היו לי דברים חשובים יותר לעשות.
נראה שנרדמתי בזמן שחשבתי איך לנסח את המכתב שלי אל שון. הבטתי בשעון, השעה הייתה חמש לפנות בוקר. אין טעם לחזור לישון. גפ לא רציתי לחזור לישון, פחדתי ממה שהשינה תביא עצמה הפעם.
קמתי לשטוף את פניי, לאחר מכן חזרתי אל הכיסא עליו נרדמתי והחלתי בכתיבת המכתב.
לא הייתי בטוחה עד כמה מפורט וישיר אני יכולה לכתוב, כיוון שאם הוא יגיע לידיים הלא נכונות אני בהחלט עלולה להסתבך.
לא רק כי אני מתכננת לברוח מהארמון, אלא גם כי אני מתכוונת להשבית חלק ממנו באותו הזמן, כלומר, אני מתכננת לפגוע בעצמו כדי שאוכל לברוח עם כריס.
כתבתי וזרקתי וחשבתי, עד שלבסוף החלטתי לסמוך על מרקוס.
מרקוס עזר לי לברוח בפעם הראשונה מהארמון, הוא שכנע את אמא שלי שתתן לי להיות בחוץ ודאג שריין ישאר קרוב אלי, הוא נתן לי אץ החופש שייחלתי לו, ומעבר לכך הוא הכיר לי חבר. ריין היה יותר מרק שומר, הוא היה החבר הכי טוב שלי.
סמכתי על מרקוס שיעביר את המכתב שלי מבלי לקרוא אוצי, וגם אם הוא יקרא אותו, ידעתי שהוא יעלים עין, הוא ישן לי לסיים את מה שהתחלתי, כי גם הוא וגם אני יודעים שזה הדבר הנכון לעשות.
החלטתי לכתוב: