הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 32

טוב, הרגשתי צורך להעלות פרק נוסף🙃
אשמח לתגובות לשמוע אתכם🤭
**************************************

לא האמנתי שזה באמת קורה.
אין היגיון במה שעיניי ראו, זה לא יכול להיות.
רציתי לצבוט את עצמי, אבל זה היה מיותר, הכאב ביד ביד הפצועה שלי, בגוף החבול, בפציעה בבטן מהסכין שלא החלימה לחלוטין והלחץ של הסכין שהוצמדה לגרוני- כל אלו אמרו לי שאני ער. אני ער לחלוטין.
אם כך, מדוע המציאות מתעתעת בי?
"אני לא מבין" לחשתי בחוסר אונים. חוסר אונים אמיתי לחלוטין, הייתי מבולבל, לא הצלחתי לחבר בין הדברים.
נשימתו של כריס נעתקה.
אם הייתי בחור רגיל והייתי רואה באמצע שום מקום את המלך שלי, אני מניח שהייתי מגיב בדרך הרבה יותר קיצונית מרק עיתוק של הנשימה. אבל זה לא הייתי אני, זה היה כריס, כריס שלי. הבחור שלא מתרגש בקלות מדברים, או יותר נכון לא מראה את ההתרגשות שלו לעולם.
הבחור שצריך להתקרב אליו, קרוב קרוב כדי לדעת מה כוונותיו האמיתיות, מה מחשבותיו ומהם פחדיו.
זה היה החבר שלי. והוא רעד לי בידיים.
רגע אחד.
התעלמתי מכולם והפניתי את כל תשומת ליביב לחבר שלי. עיניו בכלל לא הביטו בי, או במלך או באף אחד ממיליון השומרים שהקימו אותנו, אפילו לא בשומרים שכבר אזקו את הגבר המגודל שהעז לפגוע בו.
עיניו היו נעוצות במקום שבו עמדתי לפני זמן קצר בלבד, עיניו היו נעוצות בגופתו של הגבר שאיים על חיי, בגבר שריין לא היסס וירה בו יריה מדויקת להפליא.
והוא רעד בזרועותיי.
"כריס, כריס!"
אני לא יודע איך הוא הצליח ללכת או בכלל להשאר לעמוד על הרגליים, אבל הוא פנה במהירות על הגופה. מה הוא עושה?
השומרים סביבנו נדרכו, התעלמתי מכולם וה בעקבותיו.
"צריך לעזור-" הוא מלמל בשקט.
בשם כל השדים והרוחות. עיניי נפערו.
השגתי את כריס ותפסתי אותו בכתפיו. הוא ניזה להשתחרר מאחיזתי, לכן הפעלתי עליו לחץ חזק יותר.
"תסתכל עלי" מחקתי מקולי כל פאניקה והשתמשתי בקול הסמכותי שלי, קול שדורש ציות. הוא הסתכל עלי.
"אתה לא יכול לעזור לו, הוא מת".
"אני יכול לעשות משהו-".
"אתה לא" קטעתי את דבריו "אני רוצה שתסתכל עליו בעין של רופא, תסתכל עליו ותגיד לי אם יש משהו שיחזיר אותו לחיים".
הוא הפנה את ראשו והביט בו באיטיות, הוא התנשף "המוח שלו".
הנהנתי ועצב הסתנן לקולי "נכון" אמרתי בשקט "המוח שלו התפוצץ, הוא מת, כריס, שום דבר שתעשה לא יוכל לעזור לו".
הוא נשם מהר, בית החזה שלו עלה וירד בצורה לא טבעית, בדרך שלא מצאה חן בעיניי, הוא החוויר בפתאומיות מפחידה, עיניו לא סרו מהגופה. הוא השאיר אותן שם, כמעט כאילו אינו מסוגל להסירן משם.
עיניו נצצו "דניאל-" הוא לחש בקול שבור ואני נשברתי יחד איתו.
פתאום הצלחתי להבין את פשר ההתנהגות שלו, הרי לכריס בר שאנחנו מסתכלים על גופה הרבה יותר ממני, ואף על פי כן הוא התעקש לעזור.
כעת ידעתי למה, לראות את המוות של האיש במו עיניו, הזכיר לו את מוצו של אחיו הגדול שכה אהב, ויותר מכך את חוסר האונים שלו במותו, את חוסר היכולת שלו להיות שם אי ולעזור לו, להשאיר אותו בחיים.
היו לי שלוש שניות בדיוק לזוז הצידה לפני שהוא פלט את כל תכולת קיבתו ואף יותר מכך על האדמה.
הנחתי יד על גבו ומלמלתי לו מילות הרגעה בזמן שהוא הקיא והקיא ורעד. הוא פלט כל כך הרבה נוזל שפחדתי, והוא נראה כה רע שחששתי שהוא עומד להתמוטט. אבל הוא לא, הוא כריס, הוא הרבה יותר חזק מכל אדם ממוצע.
מישהו כחכח בגרונו לידי "הוד רוממותה חפצה בנייר?"
זה היה אחד מהשומרים, הוא לא הביט בי, אך כוונותיו הטובות ניכרו בפניו.
"אני אשמח".
הוא הוציא מכיסו נייר והושיט לי אותו, הנהנתי בתודה וכריס לקח את הנייר מידי. הוא היה זקוק לעוד כמה רגעים על מנת שיוכל להזדקף במקומו ולא ליפול.
ושוב היינו באותו המצב.
נשימתי הייתה מהירה. אבא עמד לו שם, חריג בנוף, לבוש בבגדי מלכות מפוארים ומגוהצים לשמעי, שיערו מסודר לאחור וכתר עם ראשו.
לא היה אפשר לטעות בקרבה שלנו, אני הייתי זהה לאבי. שיער גלי בצבע חום בהיר, עיניי דבש, מבנה גוף זהה, רק החיוך היה של אמא.
"מה אתה עושה פה?"
אבי לא היה גבוה במיוחד, אך לא היה צורך בכך הנוכחות שלו הספיקה כדי להפנות את תשומת הראשים אליו בהקשב "מה אני עושה כאן? מה אתה עושה במקום הזה, סקיי?"
שתקתי.
הרגשתי כמו ילד קטן, נסוגתי לתוך עצמי, כמעט צעדתי לאחור. כמעט. ידיו של כריס היו כרוכות סביבי והוא עצר בעדי. או לפחות זה מה שחשבתי, עד שהרגשתי שהוא מוריד את ידיו באיטיות מגופי, מעכל את הדברים.
עיניו היו מצומצמות לכדי חריצים דקים והוא בחן את המלך, הוא לא התבייש לעמוד ולנעוץ מבטים במלך פשוט כך.
"אבא.." לחשתי, עדיין מתקשה להאמין במה שרואות עיניי.
"סקיי" הוא חזר על שמי, אך לא היה בו חום או רוך, נמצאה בו רק הקשיחות "אני מאוד מאוכזב ממך, תסתכלי איך את נראית, תראי במה הסתבכת, ולמה את לבושה כמו בן?"
הרגשתי תסכול, בייחוד משאלתו האחרונה, הרגשתי שאני צועד אחורה שוב. לא הייתי מוכן לזה. אין סיכוי שאני חוזר לאחור.
"אנחנו נדבר על כך בבית, את חוזרת איתי לארמון".
"אבא, אני-".
"זו פקודה, סקיי".
גופי נסער, המוח שלי לא היה רגוע. איך בכלל יכולתי להיות רגוע? הוא לא יכול להכריח אותי מה לעשות!
"לא".
הייתי בהלם בדיוק כמו אבי והשומרים, כולם בהו בי בשלבים שונים של הלם.
לפני שאאבד את האומץ שלי מיהרתי לומר "אני לא רוצה לחזור לארמון. לא עכשיו".
המלך, אבי, התאושש מהר מההלם, הוא התקרב אלי כמה צעדים מלווה בשומרים ואמר בקול שקט ורווי זעם "את צריכה ללמוד את מקומך, סקיי, אינך יכולה להסתובב כך בממלכה, אינך שייכת לכאן, מקומך הוא בארמון.
כל החיים חינכתי אותך ללמוד לוותר, יש דברים שקודמים לרצון שלך, בתור המלכה העתידית של אורנוליה את צריכה ללמוד שלא תוכלי לקבל אץ כל מה שתרצי, לא תוכלי לקבל חיים של בת עם פשוטה, כי את לא כזו. את הנסיכה".
מישהו התנשם לצידי.
הסתובבתי בחדות.
"למה את נראית כמו בן?"
כריס לחש, הוא היה נראה כה חלש שרציתי לאחוז בו חזק, אבל לא יכולתי. הוא לא היה רוצה בזה.
הוא הטה את ראשו לעברי והעביר עלי את מבטו מתחתית ועד ראש, מבטו נעצר בעיניי "זו הסיבה שמעולם לא הסכמת להוריד את החולצה בנוכחותי" הוא נשמע יותר כמדבר אל עצמו.
הוא הביט בי בבגידה "נסיכה... סקיי" הוא גיכך והניד בראשו בחוסר אמון.
פתחתי את פי וסגרתי אותו, לא בטוח מה עליי לומר, מה עלי לעשות.
"א-אני יכול להסביר".
הוא נחר "את יכולה להסביר לי, הוד מלכותך?" הוא ביטא את הכינוי בזלזול.
שתקתי.
לא רציתי שזה יגיע כך. רציתי למצוא את הזמן הנכון לספר לו, זה היה צריך לבוא ממני, לא כשהוא פצוע, באמצע מערב, ולא בנוכחותו של אבא.
הם פשוט לקחו ממני את הזכות שהרווחתי ביושר לספר לו את האמת. הם באו ולקחו ממני הכל ברגע.
חוץ מאת החיים שלי. אותם הם הצילו לי. אבל את העובדה הזו זקפתי לזכותו של ריין, וריין היה החבר הכי טוב שלי. וכעת הוא עמד לו שם, עם אקדח ביד, מבטו אטום, חסר תזוזה, הוא אינו יוכל לעזור לי. זה בסדר, הוא עשה בשבילי מספיק ויותר מכך.
"אני לא מאמין" הוא צחק והחווה עלי בידו "הנסיכה שלנו בכבודה ובעצמה, נישקתי את הנסיכה והיא נתנה לי לחשוב שהיא בן".
לא הצטערתי על מה שעשיתי, רק הייתי זקוק להקשבה שלו, רק שיתן לי להסביר לו.
"כריס-"
"לא" קולו הפך לנוקשה "אל תקראי בשמי, נסיכה. יש לך מושג מה עשית? את מבינה למה גרמת?"
התקרבתי אליו צעד איטי וקטן, אני צריך שהוא יקשיב לי, בבקשה.
"א-אני" ניסיתי לומר.
הוא קטע אותי בגסות "אני לא רוצה לשמוע אותך!" ידו שהייתה עדיין אחוזה בסכין שלי התנופפה בצורה מסוכנת בינינו "אני לא רוצה לראות אותך, תסתכלי סביבך, אחותי נחטפה, אין לי מושג מה קורה עם האחים הקטנים שלי וכבר איבדתי אח אחד יותר מידי, סקיי, ואת יודעת את זה".
דמעה זלגה במורד הלחי שלי "תבכי, את צריכה לבכות. חבל רק שהדמעות של לא יכולות לחפר על מה העבר".
בזווית העין ראיתי את השומרים מתקרבים אליו מאחור בנשקים שלופים.
לעזאזל.
"תוריד את הסכין" לחשתי לו בדחיפות.
הוא לא הקשיב לי, ברור. הוא כיוון אותה הישר לעברי והתקרב צעד אחד אלי.
לא פחדתי, הוא לא יפגע בי, אני מכיר אותו, אבל הם לא.
"לא אכפת לי שאת הנסיכה סקיי, לא אכפת לי שהנימוסים שלי הלכו לעזאזל ביחד עם כך הרגשות שלי כלפיך.. כלפייך.
את שיחקת בי, נסיכה, זה נראה לך בסדר לשחק בנו, בעם שלך?
אני לא בן מלוכה ולא אצולה, אבל אני בן אדם. תזכרי את זה בפעם הבאה שתחפשי לך צעצוע חדש, לכולנו יש רגשות. את לא יכולה לבוא ולשחק בנו עד שנשבר" הוא צחק "או שכן, כי את יכולה לעשות הכל, אני טועה.. הנסיכה סקיי?"
זה היה הדבר האחרון שהוא הספיק לומר לפני ששלושה שומרים התנפלו עליו מאחור. הוא אפילו לא ניסה להתנגד, הוא נתן להם לתפוס אותו ולאזור אותו.
"לא! מה אתם עושים?" צעקתי בבהלה.
אבא ענה לי "אף אחד לא ידבר כך לנסיכת אורנוליה, לא משנה מה היא עשתה ואף אחד לא יאיים על חייך. הוא הולך לצינוק המלכותי עד שאחליט מה גורלו. ואת" מבטו היה נוקב "חוזרת איתי לארמון".
"לא!" צרחתי.
השומרים התקרבו אלי, אבל אני לא הייתי כריס, אני הייתי לוחמת, כל החיים הייתי לוחמת.
התנפלתי על השומר הראשון שחסם את דרכי אל כריס בכל הכוח שלי.
שומר שני תפס את זרועותיי והידק אותם אל גופי מאחור, לפתע הוא היה מספיק קרוב כדי ללחוש לי "מספיק, סקיי" הייתי מזהה את קולו של ריין בכל מקום.
נסיכה צריכה לדעת מתי היא הפסידה במלחמה ולסגת לאחור.
פרצתי בבכי בלתי נשלט ונתתי להם להוביל אותי אל המרכבה של אבי.
אני הפסקתי הכל.
הפסדתי את הכבוד שלי, הפסדתי את אמונו של אבי, והכי נורא... הפסדתי את כריס.
ראיתי את השומרים מוליכים אותו אחריהם, הם הביאו סוסים, כמובן, הם העלו אוצו על גבי אחד הסוסים ושומר אחד רכב יחד איתו לאחור.
הוא ניסה לשבת זקוף, להישאר נאמן לעצמו, אך אני הכרתי אותו מספיק טוב כדי לדעת מה מתחולל אצלו בנפש.
שברתי אותו.
שברתי אותו והפסדתי הכל.

**************************************

😭😭😭