הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 12

כן.
היא בהחלט נישקה אותי.
הרגשתי את הטעם של האלכוהול על שפתיה, יחד עם טעם של דובדבן שלא היה לי מושג מאיפה הוא הגיע. שפתיה היו רכות ונעימות, וידה הייתה על ירכי כשהיא רכנה לעברי. 
היא התרחקה ממני קלות, אולי כדי לתת לי לנשום, לפני שנישקה אותי פעם נוספת.
מה שהכי הפחיד אותי בנשיקה, היה שלא.. נרתעתי ממנה. לא נרתעתי ממנה בגלל שהיא בת, אלא.. כי לא חשבתי שאני מרגיש כמוה.
כשהיא התרחקה ממני, היא אמרה "רציתי לעשות את זה כבר הרבה זמן".
"ל-למה עכשיו?" גמגמתי ברוב טיפשותי. כנסיך, ידעתי בדיוק מה לא צריך לומר בקול, אך מסיבה כלשהי נראה ששכחתי פתאום הכל. 
קולה היה מתוק כשהיא אמרה "חיכיתי לרגע המושלם".
"אהממ" כריס כחכח בגרונו בקול רם "אני עדיין כאן".
פתאום הייתי אסיר תודה על נוכחותו של כריס הערב, הייתי מבולבל, לא ידעתי מה לומר או לעשות, הוא הגיע בדיוק בזמן הנכון.
"או שאולי אני אלך ואתם תשלימו את ענייניכם" הוא הביט בי כשהוא אמר זאת, היה נדמה לי שאני רואה כעס כלשהו בעיניו, אך הוא מיד נעלם.
לא, לא, הוא לא יכול ללכת. לא עכשיו.
"לא!" קראנו קיארה ואני בתיאום מושלם.
"לא היינו צריכים לשכוח מנוכחותך, נכון קיארה?"
קיארה מיהרה להסכים אחרי שהביטה בי בפרצוף מוזר.
כריס הרים גבה "בטוחים? אני ממילא צריך לחזור, כך שתוכלו להמשיך מהיכן שעצרתם".
קיארה ואני החלפנו מבטים והיא אמרה תוך כדי שהיא קורצת לי "זה בסדר, אנחנו יכולים לחכות".
אני מודה שהייתי קצת המום מהמשפט שלה משתי סיבות, אחת היא שאין לי מושג מה היט עוד רוצה לעשות וזה בהחלט היה מפחיד, והשניה היא שתשובתה יכולה לפגוע בכריס ולגרום לו לחוש גלגל חמישי. כך שלא אהבתי את שני הדברים שהשמעו מדבריה.
אמנם לא הייתי חסיד של כריס אבל נעלבתי קצת במקומו, אחרי הכל היא זו שהזמינה אותו.
"תשאר" ביקשתי בעיקר כיוון שלא הייתי מוכן להישאר עם קיארה לבד "בבקשה".
עיניו של כריס הצטמצו בזמן שבוא בחן את פניי, השתדלתי להראות לו בהן בעיקר התעקשות, הייתי צריך שהוא ישאר איתנו, לפחות עוד קצת.
הוא נאנח "בסדר" אמר וקרא למלצרית "תביאי לי כוסית נוספת בבקשה".
גלגלתי עיניים לעברו בהקלה.
קיארה ואני החלטנו להמשיך עם תחרות השתיה שלנו בדיוק מהיכן שעצרנו. אני מודה שבשלב הזה הייתי כל כך נואש לכל הזחת דעת ממה שקרה קודם בינינו שגם אפ היו מבקשים ממני לשחות עם כרישים הייתי קופץ על ההזדמנות.
פתאום נמלאתי מרירות על ריין. בשביל מה הוא נמצא אם הוא לא יכול להסביר לי, לספר לי על דברים מהסוג הזה?
הייתי בטוח שזה היה הדבר שריין ניסה לומר לי על קיארה, אילו הוא רק היה מסביר לי את כוונתו יותר טוב, אולי המצב היה נגמר אחרת, או לכל הפחות הייתי יודע איך להגיב לסיטוטציה.
באמת, ריין. סיימתי כוסית נוספת.
ככל שהזמן חלף הפנים של כריס נראו מודאגות יותר ויותר.
כריס לא השתתף בתחרות השתיה שלנו, הוא היה קרוב יותר להורה או אח גדול שהשקיף מהצד.
מעולם לא שתיתי שתיה חריפה מלבד יין, לא ציפיתי, לא חשבתי שאני אגמה כוס אחר כוס של המשקאות החריפים והבכלל לא טעימים שהמלצרית הציעה.
אני חושב שבשלב הזה הייתי ממרומר, הייתי מריר והייתי מבולבל, מאוד מבולבל, אני חושב שזה מה שגרם לי לשתות בלי פרופורציה.
ככל שהראש שלי טבע יותר בתוך עצמי, בתוך מה שהכנסתי על הגוף, כך הרגשתי שאני זקוק לעוד מהמשקה הזה, אני צריך לשכול הכל.
קיארה לידי צחקה בלי שליטה, היא הייתה איטית פתאום, ממש כמו המוח שלי, וכשהיא התקרבה כדי לנשק אותי המרפק שלה נתקע בקערת הבוטנים והיא נשפכה בינינו.
קיארה נשענה עלי, ראשה כמעט מונח על חזי והיא צחקה ללא שליטה. משהו במוח שלי צעק לי ללכת לאחור, ובכן, לא מעשה חכם במיוחד כיוון שהוא הפיל אותי מהכיסא וקיארה נפלה עלי.
הבטתי בה, היא הביטה בי ופרצנו בצחוק.
כריס עזר לנו לקום, אבל קיארה משכה אותנו רחוק ממנו "בוא נרקוד" היא חייכה.
"את יפה" אמרתי ללא מעצורים.
"ואתה חתיך" היא התקרבה אלי, הניחה את שתי ישיה על הלחיים שלי ומעכה אותי בנשיקה רטובה. מישהו שרק.
"רוצה לרקוד?"
היא לא חיכתה לתשובה והתחילה למשוך אותי.
"ממש לא" כאיס עצר את שנינו.
קיארה ניסתה לדחוף אותו "תפסיק להרוס את כל הכיף, אתה מעצבן".
"הוא באמת מעצבן" הסכמתי.
כריס גיכח "תגידו לי תודה אחר כך, עכשיו תחזרו לשבת".
כריס גרר אותנו לכיסאות שלנו.
"הושטתי יד בעיוורון אל הכוס של כריס שהייתה מלאה עדיין בנוזל המשכר. גופי היה כבד וראייתי לא ממוקדת.
"צריך משקה".
כריס משך את הכוס לפני שהגעתי אליה "נדמה לי ששתית מספיק".
"באמת כריס" קיארה מחתה "אתה כועס כי לך אין חברה?" היא נמרחה עלי, היא דחפה את ראשה על החזה שלי, נישקה אותי שם וליטפה את פניי בידה החמה.
היא הזדקפה לפתע "אני אמצא לך חברה".
היא נעמדה, עלתה על השולחן שלנו וצעקה "מי רוצה להיות חברה של כריס?"
היא הצביע עליו בכל גופה "תראו איזה פרצוף יפה הוא-"
"קיארה!" כריס משך אותה עד שהיא ירדה מהשולחן.
"מה? רציתי שתהיה שמח".
"אני שמח".
"אתה לא, אתה מקנא בסקיי ובי" היא שוב התקרבה אלי, ונישקה אותי חזק, נשיקה של שיכורים, ידיי היא מונחות בסרבול על כתפיה והיא משכה אותי אליה.
"אם לא הייתי רוצה את סקיי הרבה כל כך, הייתי נותנת לך לנשק אותו, אבל הוא שלי".
כריס פער את עיניו והסמיק.
עשיתי תנועה של נישוק לכיוונו.
"מספיק" הוא אמר.
"היי, סקיי" קיארה התרחקה ממני קצת רק כדי לשאול "מאיפה אתה?"
לא הבנתי, איזו שאלה טיפשית "אני מהבית שלי, כשהייתי קטן חסידה זרקה אותי בבית" גיהקתי.
"גם אותי" קיארה צחקה בהתרגשות.
"באיזה בית החסידה זרקה אותך?"
חייכתי, היה חי קשה בהתחלה לנסות להיזכר בבית שלי, אבל אז זה חזר לי, כל הזכרונות שלי מהילדות. כל המשרתים והמשרתות שהקיפו אותי כל חיי, הטבחים, המנקים, מרקוס, המלכה אמא והמלך המרשים, הלא הוא אבא שלי. ואני הנסיכה. איך יכולתי לשכוח את זה. אני הנסיכה סקיי.
"הבית שלי ענק" אמרתי "הרבה משרתים ועוזרים, הכל מפואר" אמרתי כאילו אני מספר סיפור".
משכתי את כוס המים שהייתה על ידי, לגמתי לגימה קטנה והמשכתי לאחוז בה "אני גר בארמו-".
לפתע הכוס התנפצה בידי.
קיארה צעקה וצחקה בפראות. אני הבטתי מהופנט בשברי הזכוכית ובחתכים הקטנים שעל ידי שפתאום היו בה פסים דקים קטנים ואדומים.
כל כך זוהר, כל כך מנצנץ.
לקחתי כמה מהשברים ודחפתי אותם אל פי, משהו כל כך יפה בטח מאוד טעים.
פתאום כריס היה לידי ומשך אותי משם. הוא שפך מידי את כל הרסיסים והקים אותי לעמידה.
"היי!" הוא צעק למלצרית.
היא מיהרה אלינו עם סמרטוט בידה "את מכירה אותה?" הוא הצביע על קיארה.
היא הנהנה "אני הודה לך מקרב לב אם תיקחי אותי לבית שלה".
היא הנהנה שוב.
"תודה. סקיי" הוא הכריח אותי לעמוד "אנחנו הולכים".
"בייי" צעקה לקיארה באוזן והיא סתמה את האוזניים.
שילבתי את ידי בידו של כריס ואמרתי לא "הולכים, כריס".
כריס נפנף בידו באוויר בינינו כאילו הוא מגרש משהו מסריח "בפעם הבאה תשתה שוקו".
צחקתי "כריס ריצה שוקו?"
הוא נענע בראשו "כריס היה צריך להיות בבית".
"אהה" צחקתי "בוא לחדר שלי, תוכל לדמיין שאתה בבית".
ניסיתי לדלג, אבל הרגליים שלא לא זזו טוב וכמעט נפלתי "לאט, ילד" כריס שמר עלי שלא אתרסק על הפנים.
"אתה זוכר איפה החדר שלך?"
צחקתי ונשענתי עליו "כמו שאני זוכר איפה אתה".
כריס לא נראה שמח במיוחד "תוביל אותנו, אני ממש רוצה להיות בבית".
אני חושב שאני הייתי שמח יותר מכריס, ניסיתי לגרום לו לחייך ולצחוק בדרך אל החדר שלי, אבל לא הצלחתי במיוחד, הוא כל הזמן התרחק ממני.
אני חושב שהוא שמח כשהגענו לחדר שלי, הוט פתח את הדלת בתנופה, ונכנסו יחד.
"אני בבית!" צעקתי בשמחה.
הבטתי סביב, חדר ישן, מאובק, בלי משרתים, בלי אוכל ובלי משפחה.
"סוג של" מלמלתי בשקט בזמן שהעברתי את מבטי סביב החדר המסודר שלי "בערך".
לפתע תקף אותי גל של געגועים לבית שלי, לבית האמיתי שלי. הרגשתי מוזר, לא הצלחתי להאיחז בתמונה של הבית בראשי עד הסוף.
צמצמתי עיניים בריכוז, החדר הסתובב סביבי וכבר לא הייתי בעוח איפה כריס עומד, או איפה אני נמצא, הבטן שלי כאבה וצרבת טיפשה במעלה גרוני. לא הספקתי לומר דבר לפני שהקאתי על רצפת החדר, כריס נרתע לאחור, ואני המשכתי להקיא.
הקאתי והקאתי עד שהבטן שלי כאבה, הגרון שלי צרב ולא הצלחתי להבין מה קורה.
כריס קילל "למה נתתי לך לשתות כל כך הרבה, למה?"
כריס נעלם, הוא חזר כעבור זמן קצר עם דלי בידו "זה בשבילך" הוא אמר והושיט לי את הדלי. סובבתי אותו בידי והנחתי על הראש "איזו מתנה יפה" אמרתי לו כשכל העולם סביבי נצבע בצבעו הכחול של הפח.
"זו לא מתנה, אידיוט".
הוא הוריד ממני את הכובע ואמר "אם תרצה להקיא, תעשה את זה כאן".
הוא הביט סביבו "הייתי מחליף לך בגדים, אבך יש לי הרגשה שתקיא על עצמך בהמשך" הוא אמר כבדרך אגב ומשך באפו "וחוץ מזה, לא נראה לי שהרעיון מוצא חן בעיניי מישהו מאיתנו".
כריס העביר את ידיו בשערו בתסכול, הוא ספק כפיים וקרא "למיטה, סקיי, אתה הולך לישון".
כריס גרר אותי למיטה, הוא השכיב במיטה, כיסא אותי בשמיכה שלי, והטה אותי הצידה, כשראשי מונח הצידה ומתחתיו הכובע שקיבלתי במתנה.
"ככה אתה לא אמור להיחנק מהקיא שלך, ואם תקיא שוב, זה יהיה לתוך הדלי".
חייכתי "אני אוהב את הכובע שהבאת לי".
כריס חייך "אך תזוז".
כריס הביא נייר וניקה לי את הפנים "יותר טוב".
הקאתי שוב.
אחרי שהפסקתי להקיא, הוא ניקה את הקיא מהרצפה, הקיא מלפני שקיבלתי את הכובע הכחול החדש שלי.
"למה אני מקיא?"
הוא הרים אלי מבטו "כי עשית שטויות, שתית הרבה".
"למה אתה לא מקיא?"
הוא חייך "כי אני חכם".
"אני גם רוצה להיות חכם".
"מצטער, אני לא בטוח שזה אפשרי במקרה שלך".
הוא המשיך לנקות. הבטתי בו עד שהחדר היה נקי ולא ראיתי כלום, פתאום הבנתי שאני לא רואה גם אותו.
"היי" צעקתי והעפתי את השמיכה מגופי בפראות  "היי, איפה כולם?"
מישהו רץ, כריס חזר "אני כאן" הוא הניח יד על כתפי, גופי נרגע ונתתי לו לכסות אותי שוב בשמיכה. נתתי לכריס להרטיב לי את הפנים, ולהשקות אותי במשהו מתוק.
"אל תלך" לחשתי.
הוא נאנח "אני לא הולך".
"מקודם לא היית כאן".
הוא הנהן "עכשיו אני כאן, רק לך לישון כבר, ילד".
עשיתי כדבריו, עצמתי עיניים ונרדמתי.

**************************************

מה אומרים עכשיו??🤭

אני אוהבת לקרוא את התגובות שלכם, תודה!