הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 20

'בסדר, סקיי' אמרתי לעצמי 'תחשוב מה עושים, כל החיים למדת להתמודד עם מצבי לחץ, קח נשימה עמוקה ותחשוב על תכנית פעולה'.
הרגשתי את האדרנלין זורם בגופי, הייתי דרוך, הרגשתי חי.
בארמון אמנם שיתפו אותי בהחלטות חשובות, התייעצו איתי, ולעיתים הייתי נוכח בישיבות, אך מעולם לפני כן לא פעלתי לבדי, תמיד היו אנשים סביבי שדאגו שאם אטעה יעמידו אותי על טעותי. תמיד היו אבא ואימא שהיוו אץ ההחלטה ודרך הפעולה הסופיים.
עכשיו, אני לבד, טוב, כמעט לבד, ואני צריך לחשוב כיוון שלבחירות שלי כעת יהיו השלכות, כמו לכל בחירה בחיים ואני צריך לוודא שהיא תהיה הבחירה המושכלת ביותר שאוכל לעשות.
הורדתי את השמיכה מגופי ועליתי על המיטה של כריס. עיניו היו עצומות, חזהו עלה וירדתי וירדתי כל נשימה. לקחתי לעצמי רגע רק להביט בו, בתווי פניו היפים והרגועים.
מספיק.
ניערתי את כתפו. הוא לא התעורר. ניערתי אותו חזק יותר, הוא פקח עיניו בבת אחת והתחיל לדבר. חזרתי את פיו בידי מיד.
הוא הביט בי בבלבול, בכל זאת, עמדתי מעליו כשרגלי משני צדיו וחסמתי את פיו.
"ששש" אמרתי ללא קול.
כשהוא סימן לי שהבין, הורדתי את ידיו מפיו ולחשתי "אני חושב שפרצו לבית".
אני חייב לומר שכריס לא קיבל את דבריי בבהלה לה ציפיתי.
"אתה בטוח?" שאל.
הנהנתי.
הוא קם, לקח לי רגע להבין שהוא הולך אל החלון. משכתי אותי משם מיד.
"שלא יראו אותך" סיננתי מבעד לשיניים חשוקות.
"איך אוכל להיות בטוח שפרצו לבית, אם אני לא יכול לראות אותם?"
באמת כריס.
התאפקתי לא לגלגל עיניים "אנחנו נצא מוכנים לקראתם".
לפני שהוא הספיק לשאול למה כוונתי, כבר הגעתי אל החפצים שלי, שהיו מונחים בשק גדול מהנפח שהם היוו באמת. שק גדול כדי להסתיר משהו גדול.
שלפתי את החרב שלי 
כריס הרים גבה ברגע שהסתובבתי אליו.
"לא חשבת שנצא אליהם בלי כלום, נכון?"
הוא פיהק "אני אמור להיות מוטרד מכך שהשותף שלי מחזיק חרב בחדר?".
מוטרד?
"מה פתאום מוטרד" ביטלתי את דבריו בהנף יד, לא היה לנו הזמן לדון על כך "אפשר לדבר על זה אחר כך אם תרצה".
הסתובבתי כבר לאחור כששמעתי אותו לוחש "אנחנו בהחלט נדבר על כך".
שלפתי סכין והסתובבתי אליו, הושטתי לו אותה כשהיא מונחת בשתי ידי "קח".
הוא נרתע לאחור ועיניו נפערו. הייתי מבולבל. הערתי אותו באמצע הלילה כי הסבירות להמצאותם של פורצים בבית היא גבוהה מאוד, שלפתי לפניו חרב שהחבאתי בחדר והוא אפילו לא נראה מוטרד באמת, אם כך למה דווקא כשאני מציע לו סכין הוא נבהל?
"קח אותה".
הוא צעד לאחור "לא".
מה לא?
"קח אותה" חזרתי על דבריי בציווי והתקרבתי אליו.
הרתיעה שלו מלקחת את הסכין לא נראתה לי הגיונית, הוא לא חשש לרגע על חייו כששלפתי חרב, אבל מםחד להחזיק סכין?
"אני לא אשתמש בה, לכן היא מיותרת" הוא ניסה לייצב את קולו.
צמצמתי את עיניי בחשד "בסדר, אל תשתמש בה, אבל אני ארגיש טוב יותר אם אדע שהיא אצלך. עדיף שתהיה ולא תשתמש, מאשר שלא תהיה ותצטרך אותה".
הוא היסס, אך לבסוף אחז בה, הוא נראה אחוז בחילה. מצטער, כריס, אין זמן לזה, אם תרצה נדבר על כך אחר כך.
משכתי בידו ויחד יצאנו בשקט מהבית.
רציתי ללכת אל המקום השנוא עלי, אל פאפי. הייתה לי הרגשה שאם נתחיל איתו, נדע יותר טוב איפה אנחנו עומדים.
"תוביל אל פאפי".
בלי לשאול שאלות מיותרות, נראה שהוא חזר לעצמו, כריס הוביל אותנו אל פאפי. למען האמת, ולדאבוננו הרב לא היה צורך להגיע עד למלונה שלו או לאיפה שהוא ישן (השתדלתי לא לדעת יותר מידי פרטים בכל מה שקשור אליו).
גופו של פאפי היה מוטל באמצע הדרך.
כריס כבר לא עמד לצידי, הוא רץ אל הכלב שלו, הוא נראה מבוהל.
"פאפי.. פאפי!" לחש בקול הכי רם שהעז, מיהרתי להתייצב לצידו.
פאפי לא זז.
ראיתי שכריס לוקח נשימה עמוקה, מנסה להניח בצד את כל הבהלה שלו ולגלות את מה שהוא יכול.
הוא הניח יד על בטנו של פאפי והתקרב אל ראשו.
"הוא נושם".
הוא מישש את עורו עד שמצא את מה שחיפש ושלף אותו מגופו.
"חץ מרדים" לחשתי ביובש. לפחות אנחנו יודעים שעוד כמה שעות הוא יתעורר, הוא יהיה בסדר.
כריס נעמד.
"בוא, סקיי, בוא תפוס את הנבלים האלה".
השינוי של כריס היה מדהים, לפתע היה מבט של שנאה טהורה בעיניו, כל מה שנדרש כדי לגרום לו להתקדם זה לפגוע ביקר לו. נראה שפאפי היה יקר לו יותר משחשבתי.
הפעם כריס הוביל, נראה שעשיתי בחוכמה כשלא לקחתי ממנו את המושכות, הבחור ידע בדיוק מה הוא עושה.
כריס הוביל אותנו אל המטע המשפחתי.
ככל שהתקרבנו לשם יותר, כך היה ברור ששם הם נמצאים. הבעיה העיקרית והחשובה הייתה שלא היה לנו איך להסתתר, כלומר, אין גורם הפתעה, כדי להגיע למטע צריך לעבור בשטח פתוח, חשופים לעיני כל.
מצאנו אותם. כן, ברבים. מצאנו שני אנשים זרים, הלבושים בבגדים שחורים ובכובעים שחורים שהסתירו את פניהם, ממלאים שתי שקיות בד גדולות בכל הטוב מעצי הגן.
כריס נראה רותח.
"היי" הוא קרא ומשך את תשומת ליבם. אני לא בטוח שהייתי פועל כך, אבל בסדר.
שני הפושעים הסתובבו אלינו בבהלה.
"עזבו הכל והסתלקו מכאן. עכשיו".
הברנשים החליפו מבטים. ברנש שמאלי היה מלא יותר מהימני, וכשהוא הביט בי, היה לו מבט קטלני בעיניים, מבט שהיה עלול לגרום לכל אחד אחר להירתע לאחור, אבל לא לי, לא לנסיך הכתר.
הם צחקו.
"תצטרכו לסלק אותנו בכוח".
האנשים הימני שלף סכין מאיימת, גדולה בעלת להב מזורגג. והשמאלי גרזן.
'להתמקד, סקיי'.
"אנו נתן לכם האזהרה אחרונה, קחו את השק שלכם והסתלקו מכאן. אם לא תעשו זאת, לא נהיה אחראים על התוצאות".
לא היה אכפת לי אם אם הסתלקו עם כל מה שספרו עד כה, כל עוד לא נצטרך להאבק מולם, אני אשלם לכריס, זה עדיף על להלחם עם הנתינים שלי. נוסף על כך, אולי הם רק עניין חסרי מזון, אם כן, הם אמורים להקשיב לדבריי, לקחת הכל ולהסתלק.
או שהם טיפשיים גדולים.
בעל הגרזן גיכח "למה שנצא עם שלל כה קטן".
השני אמר "כן, אתם נראים טרף יותר קל אפילו מהכלב הארור".
טני חושב שאף אחד מאיתנו לא ציפה לאגרוף שכריס הבטיח פתאום באדם הזר. גם לא אני, לא ציפיתי שירביץ לו בידיים חשופות כשהבחור שמולו עומד עם סכין.
אני חייב לומר שהאגרוף ערער את בעל הסכין לחלוטין, אבל הוא התעשת מהר, ולו הייתה סכין.
"אררר" הוא התנפל על כריס עם הנשק שלו.
שלפתי את חרבי וחסמתי את דרכו אל כריס.
התנועות שלו היו עוצמתיות, אך לא חלקות לגמרי.  זה סימן טוב בשבילי.
בעל הגרזן התצטרף גם הוא, כריס היה טרף קל.
"תשתמש בסכין!" צעקתי אליו בזמן שחסמתי מכה נוספת.
"לא!" כריס התגלגל הצידה וחמק מהנפת גרזן מפחידה.
"כריס!"
הוא התנשף "לא יכול".
חישבתי את הסיכויים שלי בראש. הם לא היו טובים, בייחוד לא של כריס ללא הנשק.
לקחתי נשימה עמוקה.
תקפתי עם החרב שלי בכל הכל, הגנב לא ציפה לכל כזה ממני, ובצעד שהמפקד עצמו לימד אותי, ניטרלי אותו מהסכין.
"לך לימין" צעקתי.
כריס עשה כדבריי למזלי, אם הוא לא היה עושה זאת, אני באמת לא יודע מה היו הסיכויים שלו להשאר בחיים.
החלפנו מקומות, זאת הייתה התוכנית, חרב מול גרזן, אפשרי. עדיף יותר לכריס להיות בצד השני.
בזווית העין ראיתי שהגנב כבר הספיק להחזיר לעצמו את הסכין והוא תקף את כריס.
לא יכולתי לראות מה קורה שם, כיוון שהייתי חייב להחזיר את כל תשומת ליבו אם מיש אני קיבלתי.
"חושב שאתה טוב, אה ילד?"
ירקתי על הרצפה "אפילו יותר".
העמידה שלי הייתה יציבה, בעלת שיווי משקל מושלם, בשלו היו פגמים, הוא כנראה מסוג האנשים שהחליטו למצוא לעצמם קורבנות ברחוב ולתקוף. מנוסה, אך לא מיומן. יתרון וחיסרון.
הוא תקף בעוצמת כה גדולה שלא הייתה לי ברירה מלבד להתמקד בחסימות.
החרב התנגדות בגרזן בקול וווש אדיר. התכופפתי כשהוא כיוון לראשי וכמעט חתך את שעורתיי. חסימה בימין.
"פחדן" הוא קרא כשהתגלגלתי הצידה, נתחמק מעוד חבטה.
"אולי".
הוא התחיל להתעייף.
"אני אשסף לך את הגרון!"
לזעזאל. כריס!
הבטתי הצידה. לשבריר שנייה פחד אמיתי מילא אותי. הבחור של כריס באמת כמעט שחסר לו את הגרון, ובשניה האחרונה הוא עשה את זה. כריס סוף סוף שלף את הסכין שלו.
הוא חסם את המכה בצורה מושלמת, היה כוח בידיים שלו, הייתה לו יציבה טובה.
קימטתי את מצחי בבלבול.
כריס תקף, הוא נראה מדהים כשעשה זאת.
ואני הותקפתי. לא שמרתי על עצמי כי חששתי לחייו של השותף שלי.
צעקה נפלטה מבין שפתיי.
זזתי לעט מידי והגרזן שפשף את עור כתפי, למזלי יצאתי בזול, רק שפשוף קל.
אוקיי, נמאס לי מכל הדבר הזה.
הזר גיכח "עדיין חושב שאתה מוצלח?" הוא הנתשף בכבדות.
'מטומטם' חשבתי לעצמי 'אין לך מושג עם מי אתה מתעסק'.
חיוכו התערער כשהוא הביט בי. בהחלט הייתה לו סיבה.
תקפידו אותו בקריאת קרב, כבר לא ריחמתי עליו, אלא פשוט תקפידו בתנועות חדות וממוקדות, לא התכוונתי לפגוע בו, התכוונתי לאיים אליו, לגרום לו לסגת.
הוא ניסה לחסום את תנועותיי בבהילות, אך כמו שידעתי, הוא לא היה מיומן באמת, התנועות שלו היו כהות, הן נחלשו, לא היה לו סיכוי אמיתי נגדי. אני נסיך הכתר, אני התאמנתי עם המפקד הצבא של הממלכה שלי. הוא היה בסך הכל בריון מנופח.
הבריון אכן הלך ונסוג לאחור.
"אההה!" צעקתי ותקפתי.
הוא נפל לאחור ואני הצמדתי את חוד הלהב אל גורונו, לוחץ אך לא פוצע.
הוא התנשף, מבט מלא אימה בעיניו.
"מ-מי אתה?" לחש בפחד.
נעצתי בו מבט מצמית "הסיוט האפל שלך".
הוא לא זז.
"קרא לשותף שלך והסתלקו מכאן".
הוא לא הגיב.
לחצתי עם חרבי חזק יותר על גרונו.
"סמית'!" הוא צעק מיד "קח את השק, אנחנו מסתלקים".
לא עברה יותר מדקה לפני שהוא הגיע בריצה על השק על גבו. נראה שכריס הצליח לפצוע אותו בכמה מקומות. הייתי גאה בו.
כריס הגיע מיד אחריו בריצה קלה ועמד על ידי.
הורדתי את החרב מגרונו "לכו ואל תחזרו לעולם".
הוא בלע את רוקו.
חשבתי שנפתרו מהם אחת ולתמיד.
הוא סימן לחברו להסתלק, אך רק לפני שהוא עצמו הסתלק גם כן, הוא עשה משהו שלא ציפיתי לו. הוא שיסף לכיוווני עם גרזנו.
הרגשתי איך הגרזן קורע את עורי.  

**************************************
😭😭😭