הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 5

יכול להיות? יכול להיות שאני חולמת? לא, לא חולמת, חולם.
צחקתי בקול פרוע וג'ם צנף בחוסר הבנה. המשכתי לצחוק וליטפתי אותי באהבה.
"הצלתי, ג'ם" חייכתי בהקלה "הצלחנו. לא הייתי מצליחה בלעדיך".
הוא צהל.
"מוכן להרפתקאה שלנו? אני לחלוטין מוכן".
אני חושב שלא לגמרי הצלחתי לעכל את גודל המעשה שלי. כל החיים שלי הייתי בתיל הארמון, כמעט כל החוויות שלי קרו בתוכו, וגם מה שחא קרה בתוכו, הארמון היה חלק ממנו. הוא חלק ממני, חלק שתמיד הרגיש בלתי נפרד ממני, הארמון עם כל מה שהוא הביא איתו.
לא יכולתי לומר שהרגשתי כלוא בפנים, כי לא הייתי. נכון שאיזשהו אופן אפשר לומר שהייתי כלוא, בכל זאת, היה אסור לי לצאת ממנו מבלי אישור מםורש מהוריי וכמעט תמיד בליוויים יחד עם כמות שומרים מכובדת מאוד.
לא הייתי באמת חופשי, אבל גם לא הייתי באמת כלוא כי.. אני באמת אוהב את הארמון, הוא הבית שלי.
אבל הייתי צריך חופש. הייתי צריל זמן לעצמי, להיות לבד איך שאני רוצה, בדרך שלי, ולהכיר אץ העולם ואת תושביו מזווית אחרת, מהזווית שכל השאר חווים ורואים אותו.
התרגשתי כל כך. עצמתי את עיניי ונתתי לאוויר הלילה הקריר לנשיב על פני ולפרוע את שיערותיי. הרוח כמו נשאה את הצחוק שלי בתקווה להאכיל אותו אחרים.
"אני חופשי" לחשתי לה "אני יכול להיות ולעשות מה שאני רוצה. אני לא צריך להיות אחראי על כלום ושום דבר, לא באמת, רק על עצמי. אני יכול להיות פשוט אני. אני כבר לא צריכה להיות הנסיכה סקיי. אני יכול להיות עכשיו פשוט סקיי. רק סקיי, נער רגיל ופשוט".
פקחתי את עיניי, אבל קודם כל, עלי להתרחק מכאן מהר.
את הקילומטר הבא עשינו בהליכה מהירה, אחרי שהתרחקנו מספיק לטעמי, מספיק כדי ליצור מרחק גדול יחסית למקרה הצורך מהשומרים, רכנתי אל הסוס המהיר שלי.
"מוכן, ג'ם?"
הוא היטה אלי קלות את ראשו, ואני ליטפתי את ראשו בחיבה, רכנתי קרוב יותר אל אוזנו ולחשתי במספרת סוד "אתה יכול להתפרע. אייה!".
והוא דהר ודהר ודהר, והתרחק מכולם.
חשבתי שאני שומע צעקות מאחוריי, ניסיתי להרגיע את עצמי. בשלב הזה הייתי כל כך מפוחד שידעתי שאולי אני ממציא את הקולות, נוסף לכך לא הייתה סיבה שיחשדו בי, הרי בסך הכל הוציאתי את ג'ם לסיבוב.. יש לי הכי הרבה שעתיים לפני שמישהו יתחיל באמת לחשוד בי, עד אז אני אמור להיות בסדר.
"מהר יותר" ביקשתי מג'ם יהחזקתי במושכות חזק "אנחנו חייבים להזדרז".
הרגשתי איך הוא מאיץ, וכל שיכולתי היה לקוות שיהיה לו מספיק כוח לרכב ככה כל הלילה.
כן, כל הלילה. זו הדרך היחידה בה אצליח לברוח ממשפחת המלוכה באמת, הייתי חייב לצבור פער, אחרת הם יצליחו לתפוס אותי מהר ולא יכולתי להרשות לעצמי שזה יקרה.

מסתבר שלהירדם על סוס דוהר זה לא דבר חיובי. אם מישהו אי פעם ישאל אותי, אני לא ממליץ.
אני באמת לא יודע איך התחבר לגוף שלי החלק של השינה, ברצינות, נכון שאמצע הלילה ושהכל חשוך ומפחיד סביבי, אבל אני דוהר על סוס, הגוף שלי מלא אדרנלין, איך הוא הספיק להתנדף מגופי כל כך מהר ועוד להביא אותי למצב של שינה?
לא הייתה לי תשובה, אני גם ניסיתי להבין את ההגיון.
הנקודה שלי הייתה שזו לא החוויה הכי נעימה שעברתי. התעוררתי כשכל גופי רועד מקור ומגרד, אולי משהו עקץ אותי בדרך. נוסף על כך, הייתי מלא בשריטות דקות בחלקי העור החשופים שלי  (לא היו הרבה כאלה, אבל בדרך כלל העור שלי חלק, ממש חלק). 
אבל החלק הכי נורא בכל הסיפור הזה הייתה התולעת הענקית שהתיישבה לי על המצח וזחלה לי על האף.
"אהההההההה!" צרחתי בגרון ניחר.
משום מה, זה לא עזר. לא רק שהתולעת השמנה לט ירדה מהפנים שלי, גם מצאתי את עצמי מביטה הישר אל תוך העיניים הצהובות הגדולות שלה.
"אההההה! הצילוווו, תרדי ממני!".
אני בטוח שאף אחד לא היה חושב שאני נסיכה ברגע זה, מצד שני, אני לא בטוח עד כמה היו מאמינים שאני בן.
ג'ם נבהל. הוא בלם בפתאומיות ואני עם כל הצרחות ותנועות בגוף ההיסטריות שלי הועפתי מהסוס כשאני לא מפסיק לצרוח.
חטפתי מכה חזקה בראש כשראשי נחבט בעץ וגופי נחבל מעוצמת הנפילה. הרגשתי את הלסת שלי רועדת, הידיים שלי רעדו כל כך חזק שכבר לא ידעתי ממה, מהקור, מהנפילה, מעייפות או מפחד. אני משער שכל התשובות היו נכונות.
ואז אמרתי לעצמי, הנפילה שלי הייתה ממש מרשימה, מה הסיכויים שהתולעת שרדה נפילה כזאת מרשימה?
נכון, התולעת השמנה אכן לא שרדה את הנפילה.
הבעיה הייתה שהיא לא שרדה את הנפילה על הפנים שלי.
היא שכבה עלייך ללא רוח חיים, שכבה זו מילה פשוטה לתאר את מה שקרה לה. היא נמעכה. היא נמעכה על הפנים שלי, והנוזל שיצא מהגוף שלה עשה את דרכו באיטיות מייסרת אל שפתיי.
כשקלטתי את מה שקרה הייתי כל כך מפוחד שאפילו פחדתי ליילל.
בגוף כואב ומזועזע זחלתי על האדמה הלחה אל ג'ם. ג'ם נשף בהתמרמרות אבל חיכה לי כמו סוס מלכותי מאולף היטב, מזל שלפחות הצלחתי בבחירתי אותו מכל הסוסים שבאורווה.
הנחתי יד על הרגל שלו, טפחתי עליה פעמיים ואז הרמתי אותה לאט. ובעזרת הפרסה שלו גרפתי את התולעת תול כדי שאני מתאמץ לא לפתוח את פי בבכי.
ג'ם לשמחתי הרבה לא התנגד שהפרסה שלו תהיה הסמרטוט שלי, אני אהיה חייב לו על זה לגמרי.
גם אחרי שהתולעת המסכנה ירדה מהפנים שלי, שפשפתי אותן חזק בעלה שקטפתי. התוצאה הייתה שהייתי מלוכלך בנוזל של תולעת מתה ובכלורופיל ירוק מהעלה.
זחלתי חזרה את האוכף ופתחתי את התיק שהבאתי, לא רציתי לבזבז את המים הלא רבים שהבאתי, אבל הרגשתי שאין לי ברירה, הייתי חייב לשטוף את הפנים.
רק אחרי שהרגשתי קצת יותר נקי, עליתי בחזרה על ג'ם. זה היה השלב שלא הצלחתי יותר למנוע את הדמעות, ומררתי בבכי תוך כדי שאני חובק את צווארו בחוזקה.
"זה..זה היה כל כך- מפחיד" יללתי "היא מ-מתה!".
ג'ם צנף והרשה לי לחבק אותו תוך שהוא שומר על השקט הסוסי שלו.
לא חשבתי שאני אתחרט כה מהר על מעשיי. אבל השעות הספורות האלה שביליתי בהן בחוץ לבדי עם ג'ם, בתוך היער המפחיד הזה, לא ממש עשו לי הרגשה טובה.
פחדתי כמו שלא פחדתי מימיי, אפילו החושך סביבי שהיה מוחשי כל כך, הפחיד אותי. והייתי לבד, לא היו איתי אבא ואמא, אפילו מרקוס לא היה איתי כדי לתת לי עצה. הייתי לגמרי לבדי.
היער רחש סביבי, ג'ם ואני נכנסנו לכאן מלכתחילה גם כדי שיהיה לי תירוץ טוב לשומרים ושהם לא יחשדו בי, וגם בגלל שהדרך מכאן אל הכפר הראשון שרציתי להתחיל בו הייתה קצרה יותר, ומפחידה הרבה יותר מהדרך העקיפה שלא כוללת בתוכה יער או תולעים.
הרעשים, של העצים, של בעלי החיים, של חיותו של היער, העבירו בי צמרמורת, אפילו רעש ה-
"ג'ם? ג'ם!" לחשתי בבהלה "אני חושב שמישהו מתקרב, רוץ! תדהר הכי רחוק מכאן!".
לט יכולתי לדעת אם אני מדמיין את הרעשים בכלל שהייתי מבועץ בשלב הזה, או שבאמת היו איתי עוד אנשים. פחדתי שאלו חיילים של אבא, לא יכולתי להישאר ולגלות, הייתי חייב לברוח.
הפעם, נשארתי ער לחלוטין לכל אורך הדהירה שלנו, פחדתי כל כך, שמבחינתי לא הייתה בכלל אפשרות אפילו על לחשוב לישון בתוך היער הארור הזה, חוץ מזה, שהייתי עסוק מדי בבריחה.
רק כאשר השמיים התחילו להתבהר, ראיתי את הכפר, את היעד שלנו באופק.
בדהירה מהירה של ג'ם, שיערתי שיקח לנו שעה שעות פחות או יותר להגיע. לשמש יקח שעתיים עד שהיא תעלה.
נשמתי בהקלה והאטתי את ג'ם עד שהוא הגיע להליכה רגילה. רציתי שנגיע לכפר בשעות הבוקר המוקדמות, כשכבר יהיו בו אנשים, לא רציתי להיות לבד, ולא רציתי ללכת לישון שוב, חוץ מזה שאנע אצטרך למצוא אכסניה בשביל זה. עדיף לשאתאפס על עצמי במהלך היום, עם ההליכה האיטית של ג'ם היינו אמורים להגיע בשעות הבוקר.
טפחתי על ג'ם ולחשתי בקול צרוד "אני אדאג לך למים ולמקום לנוח כשנגיע לכפר, מבטיח". 
הוא לא ענה.

מסתבר שהדרך הייתה ארוכה יותר ממה שחשבתי שהיא תהיה, אני חושב שלקח לנו ארסע שעות בהליכה איטית להגיע אל הכפר. לא שהיה לי אכפת, להפך, כשהגענו, המקום הראשון שראיתי שכבר החל להתמלא באנשים היה מעין שוק, הסחורים סידרו את סחורתם ואפילו התחילו להגיע כבר לקוחות. שיערתי שהשעה הייתה סביבות תשע וחצי בבוקר.
ירדתי מגבו של ג'ם, קשרתי אותו לחבל עבה שהבאתי איתי והחזקתי אותו ביד אחת.
הסתובבתי אחוז התפעלות בין השוכנים השונים שהציעו מגוון של פריטים, בימיהם פירות וירקות טריים, צעצועים, דגים ואפילו..
עצמתי עיניים ורחרחתי את האוויר בעל הריח המתוק- מאפים טריים וחמים הישר מהתנור.
עקבתי אחרי הריח.
הדוכן היה די גדול, בצד אחד שלו עמדו לחצים טריים ומגרים, ובצד השני שלו מגוון של מאפים, חלקים ממולאים במתוקים. איתרתי מיד את מאפי השוקולד.
מסתבר שלא הייתי היחידה.
אל הדוכן דילגה ילדה שלא נראה בת יותר מחמש, שתי צמות שחורות עיטרו את ראשה והיא זרקה חיוכים אל כל מי שהסתכל לעברה.
"עוגיה!" היא קראה והושיטה ידיים אל המאפים החמים, חטפה לה שניים וכבר דחפה אחד מהם אל פיה.
לא הספקתי אפילו להנמס מהמתיקות שלה, לפני שהתחילו הצעקות.

**************************************
הייייי
מקווה שהיה צום קל לצמיםם

אשמח לתגובות שלכם💙