אימצתי את המכתב לליבי וניסיתי שלא לפרוץ בבכי. שאפתי את ריחו של המכתב בתקווה שיכיל אפילו שביב מריחו של שון, הייתי נותן לכל דבר שיחזיר אותי ולו לרגע, למצב הקודם. לרגעים, לזכרונות היפים שהיו לי עם משפחת רודריגז.
התגעגעתי אליהם כל כך שכאב לי.
להוריו של כריס, למאכלים הטעימים שלהם, לרוגע של אמו ולנחישות של אביו.
התגעגעתי לויוי שתמיד ידעה להצחיק אותי, ולטומי עם ולשאלות החמודות שלו, לדאגה לתרומה שלו.
התגעגעתי לשון כל כך הרבה, אפילו לשתיקות שלו, היום ידעתי להגיד שבכך שבכך שלו יש מיליון מילים שהוא שומר לעצמו, מחשבה, אומץ. הוא כה אמיץ שהיה בי חלק שרצה להיות דומה לו אפילו במעט.
אבל הכי הרבה התגעגעתי לכריס, התגעגעתי לשקט הפנימי שלו, לרוח הלחימה שלו, לאהבה המגוננת למשפחתו.
התגעגעתי לחיבוקים המנחמים שלו, לנשיקות שלו בלילות, לכל דבר בו, הוא האיר אותי, ואני מקווה שלפחות לזמן מה גם אני עשיתי אותו הדבר בשבילו.
התגעגעתי אליו כל כך שכאב לי.
להכניס אוויר. להוציא. להכניס אוויר. להוציא. להכניס. ולהוציא.
"את לא נופלת, סקיי, כי הגיע הזמן שלך לעמוד" לחשתי לעצמי בקול.
עצמתי עיניים והכרחתי את עצמי להתרכז.
אוקיי. את רוב הדברים אני אמנם לא יודעת, כך שכדאי שאתרכז במה שכן.
אני יודעת איפה הם רוצים שיתבצע החילוף, ואני יודעת שאני כנראה היחידה שיכולה להביא להם את הסכום הזה. לארמון מעולם לא היה חסר כסף.
בנוסף אני יודעת שאצטרך לטפל בחוטפים, הם יודעים איפה משפחת רודריגז גרים, הם שלחו להם מכתב, כלומר, אין לדעת אילו עוד פרטים קרוב לוודאי ויוי הקטנה מסרה להם.
כלומר, אני לא יכולה לשחרר את החוטפים, אני חייבת למצוא דרך לכלוא אותם, או לכל הפחות לגלות מבלי שהם ידעו שאני יודעת היכן הם ממוקמים, ומשם החיילים כבר יטפלו בהם. בכל זאת, חטיפת ילד היא לא עניין של מה בכך.
ואני צריכה להוציא את כריס.
אני חייבת להוציא את כריס מהכלא, לא רק כי אני לא יכולה לראות אותו שם, אלא כי הוא צריך לדעת שמשפחתו בחיים ובעולם צריך לדעת שהוא חף מפשע.
הבעיה העיקרית היא שכריס לא מוכן לדבר איתי או אפילו להקשיב לי. בעיה נוספת גדולה מאוד הייתה שאצטרך למצוא דרך לברוח שוב מהארמון, וזה יהיה קשה כי לאחר הבריחה הראשונה שלי, אני בטוחה שהמשטר קשוח יותר.
"תחשבי, סקיי" לחשתי לעצמי "תחשבי-".
אני הולכת לעשות את זה, לא משנה מה.
אם כך, מה הדבר הראשון שאני יכולה לעשות?
ידעתי מהר מאוד את התשובה.
אמון.
אני צריכה לרכוש את אמון הסוהרים של כריס. הבעיה היא שאלו לא סוהרים קבועים, כיוון שרוב אין לנו אסירים, אין לנו גם סוהרים קבועים. הסוהרים שלנו הם חיילים עם קורס מיוחד. כך שאמנם לא כל הארמון מלא בחיילים מהסוג הזה, אך אני יכולה לשער שיש לא מעט כאלו.
כמה זמן יש לי? שלושה ימים.
תכנית החלה להתגבש לה במוחי.
"מוכנה לאפות, סקיי?"
ירדתי למטבח, השעה תשע בערב, ארוחת הערב חלפה לה מזמן, כך שצוות המטבח הלך ברובו, נשארו שם מעט מאוד עובדים כשירדתי, חלקם מנקים, חלקם מסדרים, חלקם מפטפטים זה עם זה .
הם קנו לי כשראו אותי נכנסת "הוד מלכותה".
החוויתי להם קלות בראשי והם הזדקפו.
"מה מביא אותך אלינו? תחושת רעב? אכין לך כל דבר שרק תרצי" זיהיתי את הטבחית הראשית, היא הייתה מלוכלך יותר מהשאר, מעט עגלגלה ובעלת חיוך יפיפה.
חייכתי בתודה "למען האמת, אני אשמח לאפות".
"לאפות?" היא חזרה אחרי בחוסר אמון.
הנהנתי "כן, אשמח שנאפה קאפקייקס יחדיו".
הטבחית נראתה קצת המומה, אך כמובן שהיא לא סירבה לבקשתי.
כך מצאתי את עצמי עוקבת באדיקות אחר הוראותיה, מערבבת דברים לעיסה רכה ונוזלית.
קאפקייקס וניל. לא שוקולד, השוקולד עלול להוסיף את ההפתעה שלי.
רגע לפני שהעוגיות. נכנסו לתנור לאפיה, הכנסתי לבלילה האחרונה מימין פתק קטן שהכנתי מבעוד מועד. התפללתי בליבי שהוא ישאר שלם.
בזמן שהעוגות הקטנות נאפו, הטבחית לימדה אותי להכין קצפת, ולאחר שהעוגיות התקררו מעט כיסינו אותם בקצפת טעימה ומתוקה. העוגיה עם הםתק קיבלה הר של קצפת ביחס לשאר. סימן בשבילי.
הודתי מעומק ליבי לטבחית המופלאה שהסכימה לבזבז שעה וחצי איתי, אני חייבת לומר שלמרות הפתעתה היא נראתה שמחה, אני חושבת שאולי היא נהנתה משעת האפיה שלנו לא פחות ממני.
לקחתי את מגש העוגיות וירדתי למטה. אני מתכוונת ממש למטה. עד לכלא של כריס.
"בבקשה, כריס" לחשתי בתחינה לקירות הריקים "אל תעשה לי בעיות".
השומרים לא נראו מופתעים לראות אותי, הם היו מופתעים מהעוגיות. הייתי מפוחדת יותר ממה שהסכמתי להודות, אם מישהו היה בוחן אותי היטב הוא היה יכול לזהות דריכות קלה בכתפיים שלי, אם כי בדרך כלל הייתי טובה בלהסוות אותה.
"ערב טוב לכולם" נכנסתי בעליזות.
השומרים בחנו אותי בחשד, ויותר מכך את מגד המאפים שלי.
"מה זה?" אחד החיילים הצביע על העוגיות שלי.
חייכתי אליו בתמימות מעושה "הכנתי אותם עם הטבחים, נכון שהם יפים?"
החייל כחכח בגרונו "כמובן, הוד מלכותך, הם נראים מאוד טעימים".
חייכתי אליו "קודם אביא לכריס, אחר כך תקבלו גם".
הוא לא הגיב. אני חושבת שזה סימן טוב. הוא נתן לי ללכת אל החבר שלי לשעבר, כריס היה שקט אך היה ער למצב, הוא עקב בעיניו אחרי הנעשה, בוחן ביסודיות.
'תורך, כריס' חשבתי לעצמי 'הכל תלוי בך כעת'.
"כריס" אמרתי בקול חנוק מעט.
"מה את עושה פה?" קולו היה בוטה.
בחנתי את החדר במהירות ולבסוף אותו. שום דבר לא השתנה, אפילו קערת האוכל נשארה כרגיל, מלאה בכמעט כל תכולה המקורית, וכריס ישב מאחוריי הסורגים, חיוור ורזה ומזיע מעט.
הייתי צריכה להכריח את מחשבותיי להניח לו, אחרת אפשל.
"אפיתי בשבילך עוגות" אמרתי בקול מלא תקווה.
הוא נחר "אני לא מעוניין בשום דבר ממך, אני חושב שכבר הבהרתי לך את העניין".
לא.
הוא לא יכול לסרב.
הוא פשוט לא יכול.
"אבל אפיתי אותם בשבילך, זה חשוב לי, כריס" הדגשתי קלות את המילה חשוב בתקווה שיבין את הרמז.
"לא מעוניין" הוא שילב את ידיו על חזהו והפנה לי קלות את ראשו.
לעזאזל איתך, כריס.
"למה? אתה כל כך אהבת לאכול עוגיות, תמיד היית תמיד מתחרה עליהם עם ויוי" ראיתי את חזהו עולה ויורד במהירות בעט שדיברתי "ויוי הייתה רוצה שתאכל אותם, תאכל אחד, לא בשבילי, בשבילה".
הוא סובב אלי את ראשו והביט בי במבט מוזר.
זו ההזדמנות שלי "אתה זוכר בבית שלך היינו משחקים יחד, כל האחים שלך. אני מתגעגעת לזה".
ראיתי שהוא בורר את מילותיו בקפידה ויתרה מכך ראיתי את המבטים שהוא היה לחיילים, מכך ידעתי שכולם מקשיבים לנו. נצטרך להיזהר.
"אנחנו לא בבית, סקיי, אי אפשר לחזור למצב הזה" קולו היה רך יותר הפעם, והוסיף בלחש "וגם לא הם".
"אני בטוחה ששון וטומי משחקים בבית".
עיניו של כריס נפערו לרגע, אך כשהוא דיבר הוא הצליח להסוות כל רגש מקולו, רק כאב נשמע בהם, שזה היה הרגש הנכון לפלוט במצבו הנוכחי "את בטוחה?"
הנהנתי.
"אני בטוחה שאם אתה תשחק, גם ויוי תשחק".
תפסתי את תשומת ליבו, הוא נדרך קלות והכריח את עצמו להירגע "באיזה משחק?"
חייכתי קלות וצחקתי כאילו הוא שכחן "אתה באמת לא זוכר? הייתם מתחרים מי אוכל יותר עוגיות, היא תמיד ניצחה אותך, היה כיף לראות אתכם ביחד".
זה היה שקר, כמובן, הם מעולם לא עשו תחרות אכילה, אך הוא כבר המון שאינו צריך להקשיב לפשט המילים אלא להבין את משמעותן.
"כריס.." לחשתי, לקחתי את העוגה שלו והושטתי לו אותה "תאכל בשבילה, היא הייתה רוצה לדעת שאתה עדיין אתה למרות הכל, שהיא לא איבדה את אח שלה".
לאחר היסוס קל הוא לקח את העוגה מידי.
הרגשתי שאבן נגולה מליבי.
"תזהר" אמרתי בקול מודאג "אל תאכל מהר, שלא תקיא, תאכל לאט ובביסים קטנים, לא אכלת כבר הרבה זמן" החוותי בידי על הקערה המלאה שלו.
"אני מקווה שאין גושים ואין שום דבר בפנים, זו פעם ראשונה שאני אופה".
אני מקווה שהוא הבין. כמעט אתן לו זמן להסתיר את הדבר.
נעמדתי במקומי "הכנתי הרבה עוגות" אמרתי לחיילים בחיוך "תתכבדו".
לאחר היסוס קל כולם לקחו מהעוגות שלי, אך אף אחד מהם לא אכל לפני שאני אכלתי אחד בעצמי. צחקתי "דווקא יצא טעים לפעם ראשונה"
הם כולם אכלו מיד אחריי. מצוין. אני חייבת לגרום להם לבטוח בי, אחרת שום דבר לא יעבוד.
חזרתי אל כריס.
"טעים לך?"
הוא הנהן "קצת גבשושי, אולי היית צריכה לתת לטבחית לאפות ולהסתכל מהצד. אני לא בטוח שיש לך את הכישורים".
הוא קיבל את הפתק.
"אני אראה לך שאני יודעת לאפות, אני אוכיח לך".
קמתי ממקומי והפניתי לו את הגב בכעס מדומה.
לפני שיצאתי אחד השומרים אחז בידי "הוד מלכותה" הסתובבתי.
חייל צעיר בעל פנים עגולות ומתוקות עמד לפני "אני מצטער, אני יודע שזה לא מתפקידי לפנות אלייך, אני רק- אני לא רוצה שתפגעי, תזהרי כשאת מדבר איתו. אני לא חושב שהוא אדם רע, אני פשוט... אני חושב שהוא רוחש לך-טינה, אולי אפילו משהו קשה מכך".
הנהנתי "אני- אני מקווה שלא, אני מקווה שעדיין אני יכולה לשנות את הדברים, אך תודה לך, אני מעריכה את דבריך".
הוא הנהן ואני הסתלקתי משם.
כמעט רצתי אל חדרי.
פתק אחד- הושלם.
פתק אחד עם מילה אחת.
תתכונן.
כעת נותרה לי משימה חדשה, אני צריכה את עזרתו של שון. הוא חייב להביא לי דבר מה חשוב. היו בתכנית שלי כל כך הרבה חלקים מסוכנים וקטנים, אך בלעדיהם, הכל ירד לטמיון.
תורך, שון.
YOU ARE READING
הנער.ה עם הכתר (boyxboy)
Adventureסקיי היא הנסיכה הצעירה של ממלכת אורנוליה, נסיכה בעלת כישרון מובהק. כשהנסיכה מגיעה לגיל שבע עשרה היא מחליטה לצאת למסע להכרת הממלכה שלה בשינוי קל- בתחפושת. שלא במפתיע השמועות על עזיבתה את הארמון נפוצו ואיתם יצאו אוייבי המלוכה מתרדמתם. הנסיכה מנסה...
