חשבתי שכריס יוביל אותי הישר אל אחיו הקטן, הוא לא היה נראה רגוע כל כך מלהשאיר את שון בדוכן שלהם. לכן הופתעתי כאשר כריס הלך לכיוון ההפוך.
ניסיתי להבין את צעדיו, היה לי קצת קשה להאיץ בצעדיי בגלל שעם כל צעד הפצע דאג להזכיר לי על קיומו, וזאת למרות שהבטחתי לו כל כך הרבה פעמים שאני לא אשכח אותו.
הייתי קצת מודאג בנוגע אליו. היה לי בררו שלא אצליח להסתיר אותו לנצח, הבי שלי הוא בארמון. הסיכויים שאצליח להסתיר אותו מפני התופרות שלי, המעצב, ובעצם אפילו המשרתות שלי, הוא מאוד נמוך.
אם הוא לא יעלם בקרוב ואם הוא ישאיר לי צלקת (והייתי די בטוח שתשאר לי מזכרת מאירוע), אני עלול להיות בבעיה.
אני עלול לגרום לארמון לסטרס ברגע שיגלו שנסיך הכתר נפצע. אני ממש אצטרך את כריס לצידי באותו הרגע, מישהו יצטרך לומר לכולם שאני לא גוסס.
נראה לי לפחות.
"היי, כריס!"
החור עם העיניים הכחולות הועיל בטובו להפנות אלי את תשומת ליבו.
הוא צמצם את עיניו כשידו השמאלית מורמת על מצחו ומשמשת כמגן מפני השמש, בעוד ידו השניה אוחזת בשקית עם הציוד הרפואי שקיבלנו.
"למה אתה כל כך רחוק?"
אלמלא הייתי כה רחוק ממנו, הייתי מחטיף לו.
(שקר. על מי אני עובד? אני לא ארים יד עליו, אני לא ארים יד על אף אחד אלא אם כן יש סכנה ממשית לחיי אדם. ולמרות שכריס ממש קרוב לשם (הוא מסכן את בריאותו הנפשית ואת שפיותו של הנסיך) הוא עדיין לא יזכה בכבוד.
"אני יכול לשאול אותו הדבר עליך".
הוא חיכה לי שאשיג אותו.
"מה?" שאלתי כשהוא הביט בי בחיוך מוזר.
"שום דבר".
נעצתי בו מבט מצמית.
"אני חושבת שציפור עשתה עליך את צרכיה בשיער".
חייכתי חיוך מעושה "מאוד בוגר מצידך".
הוא גיכך "היא באמת הטילה עליך את צרכיה".
אחרי קרב מבטים קצר, הבנתי שהוא לא כובד עלי.
עיניי נפערו לרווחה "מה אתה עומד שם כמו גולם, תעשה עם זה משהו!"
התהלכתי במעגלי סביב עצמי עד ששיניתי מסלול לכיוונו ובטעות נתקעתי בו.
הוא צחק "תירגע, ילד" הוא אחז בכתפיי ומשך אותי מעט לאחור "אל תזוז".
הוא ביקש בנימוס שערכם לא יסולא בפז, מאישה נחמדה עם עגלה תינוק ובה גם מגבונים. וכך, אפילו מבלי ללבוש כפפות חד פעמיות הוא דחף את ידו יחד עם המגבון אל תוך השיער שלי. נגעלתי בשבילו. אין לי מושג מאיפה אומץ. עצמתי את עיניי בבהלה כשהוא משה משערי את ה- אהממ נוזלי הגוף של בעל החיים.
"אתה יכול לפתוח עיניים" קולו נשמע משועשע.
כחכחתי בגרוני "בכלל לא עצמתי אותן" הכחשתי בתוקף.
הוא חייך ופרע את שיערי, כיוון ששיערתי אסוף לפקעת על ראשי, התוצאות לא היו מלבבות.
"בוא כבר" אמר והתחיל להתקדם בלעדיי.
מעדתי אחריו בגרירת רגליים מיואשת, לא אופיינית לנסיך אך בדרך כלשהי התחילה להיות אופיינית לי.
כך מצאתי את עצמי נכנס אל תוך חנות בגדים חמודה, כשכריס צועד לפניי בחיוך לא אופייני.
'צרות' משכתי באפי 'אני מריח צרות'.
הוא נעצר בפתח החנות "אמנם אין לנו הרבה זמן, אני חייב לחזור אל אחי. אך חשבתי לעצמי שאולי כדאי שתקנה לעצמך בגדים חדשים".
צמצמתי את עיניי "אתה רומז משהו על הבגדים שלי?"
"אתה רוצה שארמוז?" הוא הרים לעברי גבה "חשבתי שפשוט יותר לומר. הבאת איתך מעט מאוד בגדים וכבר הספקת להרוס כמעט את כולם".
הסמקתי.
הוא צחק "פשוט תבחר בגדים".
כמה קשה זה כבר יכול להיות?
אני חייב לומר שכריס נהנה. הוא ממש נהנה. הוא פשוט דילג לו מעמדה לעמדה, שלף את כל הבגדים שנראה לו שיתאימו לי ודחף אותי אל תא ההלבשה.
הוא סגר מאחורי את הוילון "תזדרז, סקיי, מאוחר"
'בטח' רטנתי לעצמי בזמן שפשטתי את החולצה מגופי 'כי אני זה שעיכב אותנו, ובכלל האדם שחשב על רעיון הקניות'.
יאמר לזכותו שהוא התעזר בסבלנות ולא ניסה לפתוח לי את הוילון או לקרוא בשמי כל שתי שניות.
יצאתי מאחורי הוילון בביישנות, כריס העביר עלי את מבטו בקפידה, אם זה היה כל אדם אחר, אני חושב שלא הייתי מרגיש בנוח על המבט, אבל זה היה כריס ואיכשהו זה הרגיש בסדר.
"יושב עליך יפה" הוא חייך "מעולה, תביא לי את הבגדים ותמדוד את השאר".
וכך חולצה אחר מכנס אחר נעליים ואפילו אחר ג'קט, מדדתי ופשטתי ומדדתי את כל מה שכריס הביא לי.
עד שנתקעתי.
"היי, ילד" קולו של כריס נישא מעלי מעבר לוילון "קרה משהו? למה אתה מתעכב?"
אמרתי בייאוש "אני לא מצליח-"
"מה אתה לא מצליח?"
"זה לא נסגר!"
מבלי לשאול לרשותי, מה שהיה עברה מוחלטת ואף עם עונש בארמון כריס נכנס לתא הקטן שלי. כעת הוא היה יחד איתי בתא הקטן כשהוילון סגור מאחורינו ושומר עלינו מכולם, מהווה חציצה בינינו לבין העולם.
יש לו מזל שהייתי עם חולצה. יותר נכון לומר, יש לי מזל.
"מה נתקע?" הוא שאל ברוגע.
החוותי בידי מטה "הריצ'רצ' של המכנס" לחשתי ביובש.
סלי בושה הוא הרים לי קלות החולצה כדי להביט במקום. הוא הרים אלי מבט שובב "נוכל להשאיר את זה ככה, זה לגמרי בסדר מבחינתי".
הסמקתי. חתיכת סוטה.
"אני לא יכול לצאת ככה לרחוב".
"למה לא?" בלי לחוש בושה כלל, הוא נעץ את מבטו שם למטה, בסוגר של המכנס הפתוח "זה נראה טוב".
החלטתי להחזיר לו באותו המטבע "לא אכפת לך שכולם יראו את החבר הקטן שלי?"
זה כל כך הביך אותי, אבל הייתי חייב.
כריס הרים גבה "החבר שלך קטן?"
רציתי לבכות.
ראש כחול. לחשתי לעצמי. תחשוב כחול.
"לא היה לי למי להשוות, כך שאיננו יודע".
הוא התקרב אלי ולחש "אני יכול לעזור לך.. בעתיד".
הקטע הנורא היה שהיה לי חלק שרצה. אוי לא. אבא היה כל כך כועס עלי. זה בהחלט לא החינוך שקיבלתי.
אבל זה מצא חן בעיניי.
"אני אחכה לך" לחשתי.
הוא התקרב עוד והניח יד על המכנס שלי. נמוך, ידו נוגעת מרחפת באיזור שלי שהרוכסן לא סגר. צמרמורת קלה חלפה בגופי, הובכתי.
הוא קירב את פניו אלי ואני התקשיתי לנשום.
בקלילות מרגיזה הוא סגר את הרוכסן "אתה צודק, אני מעדיף שתשמור את זה בשבילי".
ליקקתי את שפתי, הרגשתי שהן התייבשו מהאווירה סביב "חשבתי שרצית-"
הוא הניח אמבע על שפתיי ומילותיי נבלעו בפנים "אני לא מעוניין במערכת יחסים פתוחה, ילד".
הוא קירב את פניו אליו ולחש "אתה רק שלי" לפני שריסק את שפתיו על שפתיי.
לא ידעתי איך הגענו למצב הזה. אני חייב לשאול אותו ביום מין הימים איך הוא פתאום התאהב בי. אני חושב שהוא התאהב בי, אחרת למה הוא נישק אותי.
אני בוודאות נפלתי עליו. הרגשות שלי היו כל כך חזקים שהן הפחידו אותי, מעולם לא חוויתי רגש כה חזק כמו זה כלפי מישהו.
גנחתי כשהוא העביר את ידיו אל מותני וידו שיחקה בחולצה שלי, הוא ניצל את פי הפתוח כדי להחדיר את לשונו פנימה.
אצבעותיי טיילו מעצמן בשיערו, ומצאתי את עצמי מנסה למשוך אותו קרוב יותר אלי. יכולתי להרגיש אותי מחייך בסיפוק מבעד לנשיקה.
לא שמעתי כשמישהו התקרב אלינו, לא שמעתי לא קול ולא צעדים. עד שהוילון נפתח וחשף אותנו לעיניי כל.
"אוי איכס" מישהו עשה קולות הקאה.
נצמדתי אל הקיר מאחורי בבהלה והתרחקתי מכריס. כריס נראה עצבני, הוא הסתובב לאחור.
"אתם חייבים לעשות את זה באמצע החנות?"
קולו של כריס נשמע אדיש, בדיוק כמו בכל הפעם שבהם היה נהנה להרגיז אותי "אתם חייבים לפתוח לאנשים את הוילון?"
הבחור והבחורה שהחזיקו ידיים נעצו בנו מבטים נגעלים "אני צריכה למודד בגדים" היא לעסה את המסטיק בחוסר נימוס כזה שהמורה שלי הייתה מתעלפת.
"גם אנחנו, יקירה".
"ביחד? איזה מגעילים אתם" היא דחפה אצבע לגרונה בפנטומימה. הרגשתי נכלם. נצמדתי קרוב יותר לקיר במטרה להעלם.
כריס גלגל עיניים "אני בטוח שאת מחליפה בגדים עם הבחור שלך בהתלהבות".
"הוא חבר שלי".
"והוא החבר שלי" הוא העביר יד בשיערו הכהה "עכשיו אם לא אכפת לך, להקשיב לך ממלא את ראשי בזבל".
הבחור התלהם "שלא תעז לדבר כך לחברה שלי".
"בוא, סקיי" כריס התעלם מה לחלוטין, כאילו קשה לו להקשיב להם "תביא את הבגדים שאתה רוצה".
אספתי בשקט את שהיו בתא ההלבשה ועדיין לא הבאתי לכריס ומיהרתי לצאת משם.
כשחלפתי על פניהם הם לחששו ברשעות "מתרוממים".
"סוטים, כל כך דוחה".
הרגשתי שאני מתכופף, כאילו כל מילה דוחפת אותי קרוב יותר לקרקע. עד שכריס אחז בידי, אחז בידי בפומבי, למרות המבטים של הקונים, למרות שכמעט כל אדם שחלפנו על ידו זרק לעברו מבט, ורובם לא היו מבטים מרוצים.
כשידי הייתה בתוך ידו, הוא נתן לי כוח, כעסתי על עצמי שהתכופפתי. אני סקיי, נסיך הכתר ויורד העצר של הממלכה, אף אחד לא ישפיל אותי, בייחוד לא בגלל שאני עושה את הבחירות הנכונות.
הזדקפתי במקומי. אף אחד לא יוריד אותי למטה.
כריס החליף איתי מבט, כולו גאווה. המשכנו ללכת ועברו ליד הנער היחיד בחנות שהביט בנו בחשש, לא בגועל, הוא הביט בחילופי הדברים והביט בנו הוא הרים את שפתיו בהתחלה של חיוך.
הוא אחד מאיתנו.
כריס קרץ לו לפני שהרים את ידו השמאלית באוויר, וכשהיא פונה אל הקהל מאחורינו הוא זקף את אצבעו השלישית.
חייכתי.
אבא בטוח יהיה גאה בחבר שלי.
**************************************
מה דעתכם על ההתנהגות של כריס היום?😙
אני רוצה לומר לכם תודה רבה, תודה שאתם איתי וקוראים את הספר שלי💙💙
ואני רוצה שתלמדו משהו מכריס- תמיד תהיו גאים במי שאתם🏳️🌈
YOU ARE READING
הנער.ה עם הכתר (boyxboy)
Maceraסקיי היא הנסיכה הצעירה של ממלכת אורנוליה, נסיכה בעלת כישרון מובהק. כשהנסיכה מגיעה לגיל שבע עשרה היא מחליטה לצאת למסע להכרת הממלכה שלה בשינוי קל- בתחפושת. שלא במפתיע השמועות על עזיבתה את הארמון נפוצו ואיתם יצאו אוייבי המלוכה מתרדמתם. הנסיכה מנסה...
