הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 9

אני מודה שהמחשבה הראשונה שלי הייתה לברוח. המחשבה השניה שלי הייתה- אתה באמת חושב שתצליח לברוח מהשומרים המאומנים של הארמון? והמחשבה הבאה שלי והאחרונה שלי הייתה- אני עייף.
אני חושב שהמחשבות האלה לא ערכו יותר משתי דקות, שתי דקות בהן הגוף שלי הצליח להחזיק מעמד לפני שהוא התמוטט מעייפות ונרדם. בוא אםילו בצליח להתעלם מכך שאני לא אשם הלילה לבד בחדר, ושיש סיכוי גדול מאוד שהבחור שנמצא איתי בחדר, הולך להשקיף עךי בזמן הקרוב לכל הפחות, עד שהוא ירגיש שהמצב בשליטה והוא ירדם גם הוא. אני יכול רק לשער שגם עליו עבר יום קשה. אני מתכוון, זו אשמתו, הוא לא היה צריך לחפש אחריי. ממש לא. בעיה שלא, שיהיה עייף.
כשהתעוררתי בבוקר, השמש כבר זרחה והספיקה לחמם אותי דרך החלון. נתתי לה לזרוח עלי, ולהאיר אותי ביופיה וחייכתי.
"בוקר טוב, נסיך".
קפצתי מהמיטה בבהלה.
לקח לי רגע להיזכר באירועי אמש ולהבין היכן אני נמצא ומי נמצא איתי בחדר.
"ריין" קראתי והתנשפתי קלות "בירשתי ממך לא לקרוא לי נסיך" נאנקתי בתסכול "היית חייב להבהיל אותי?"
הוא גיחך. הוא התיישב על הרצפה ונעל זוג מגפיים כבדות למראה.
"מצטער, חשבתי שהתעורר".
הוא לא נשמע מצטער בכלל.
"רק אל תעשה את זה שוב" ביקשתי.
"קיבלתי, הוד רוממותו".
הנחתי את ידיי על פניי וניסיתי לא להתעצבן עליו על הבוקר. זה היה מאוד קשה, אפילו גובל בבלתי אפשרי.
"סקיי" אמרתי בפעם המי יודע כמה "רק סקיי".
"קיבלתי, סקיי".
גררתי את עצמי מהמיטה אל השירותים המשותפים שלנו, ריין בדיוק עמד לנעול את הדלת, בכל החוצפה שלי אמרתי "זוז", הוא פינב את הדרך כמו שומר צייתן ונכנסתי.
שטפתי את פניי במים הקרירים, התארגנתי לי ויצאתי אל החדר.
ריין עמד בתנוחת שומר על יד דלת החדר. בחנתי אותו בעניין. היה מאתק איך לראות איך הופך מריין המתסכל לריין הקשוח.
"אתה יכול להיכנס" החוותי לו בהינף יד.
"אני מתכוון להתלבש בחדר, אל תצא עד שיהיה לך אישור ממני".
לחייו האדימו מעט, והוא מיהר לעשות כדבריי.
לא הבאתי איתי הרבה בגדים. האמת, מבחינת הציוד, הבאתי רק את מה שחשבתי שיהיה הכרחי בשבילי, בניתי על לקנות בדרכים את שאר הדברים שאני צריך.
"אני יוצא לסיבוב" הודתי לריין ברגע שהייתי מאורגן "אתה יכול ללכת לאן שתרצה".
ריין שהיה לבוש שחור כולו, מכף רגל ועד ראש, הרים לעברי גבה.
נאנחתי "בסדר, תבוא איתי, אבל אני לא רוצה לראות אותך, ואני לא מרשה שאף לא איש אחד יראה אותך".
ריין הנהן בכובד ראש.
"ניפגש בערב".
יצאתי מהחדר שלי וירדתי במדרגות באיטיות בגב זקוף, כמו בארמון. אני לא יןדע איזה סוג של אימוניפ השומרים שלנו עוברים, אבל אחרי פחו. מעשר שניות לא היה לי מושג איפה ריין אוונס נמצא. ברגע הראשון זה הבהיל אותי, הייתי צריך להסכיר לעצמי שאני זה שביקש ממנו להיעלם ושהוא לא באמת נעלם. הוא רק מסתתר ועוקב אחרי מרחוק. אני לא לבד.
יחד עם כך שכעסתי על המצב החדש, אני חייב חומר שהיה בו משהו מרגיע, אמנם לא כיף שמישהו עוקב אחרי כל צעד ושעל שלך כל יום כל היום, אבל היה משהו מנחם במחשבה שאני לא לבד, שמישהו שאני יכול לסמוך עליו נמצא בקרבת מקום.
הדבר הראשון שעשיתי היה לתת לג'ם לאכול את יתר התפוחים שקנינו אתמול, ולמלא לו מים נקיים. בתעוררתי מאוחר, הייתי מותש אתמול, השעה הייתה אחרי עשר, ג'ם היה ממש רעב.
ליטפתי אותו באהבה בסמן שהוא שתה מים והרווה את צמאונו "אני אקנה לך עוד תפוחים?"
הוא צהל וכמעט דחף אותו כשהוא הסתובב אלי.
צחקתי והנחתי יד על גשר אפו "בסדר, אני אקנה לך עוד".
חזרתי אל הדלפק הראשי, הבחורה הבלונדינית עדיין הייתה שם.
"בוקר טוב" היא התקרבה אלי "תרצה משהו לשתות או לאכול?"
הנדתי בראשי לשלילה.
היא הביטה בי בעיניים גדולות ויפות, היא נראתה עייפה.
בטעות פלטתי "היית ערה כל הלילה?"
היא הנהנה והפנתה את ראשה הצידה כשנערה צנומה עשתה בריצה את דרכה פנימה "באו להחליף אותי" היא חייכה בהקלה לפני שכמו נזכרה בי והפנתה אלי בחזרה את מלוא תשומת ליבה. 
"אני יכולה לעזור לך?"
גירדתי בראשי קצת מובך "למען האמת, אני חדש באיזור, תהיתי לעצמי אם תוכלי להמליץ לי על מקומות לביקור".
הבחורה חייכה, לפתע עיניה אורו בזיק מחודש "אם תרצה לחכות לי, אוכל להראות לך".
היא חייכה אלי בשובבות, הסמקתי קלות והנהנתי. יכול להיות נחמד להסתובב עם אדם ידידותי במקום הלא מוכר הזה. 
"אני אשב שם" הצבעתי על הפינה הכי רחוקה מהדלפק וכבר התחלתי ללכת לשם. 
אחרי שלוש דקות ועשרים וחמש שניות (כן, ספרתי, בסדר? הייתי משועמם), הנערה הגיחה לכיווני, הייתי כל כך עסוק בלספור את הזמן שכאשר היא אמרה "היי" קפצתי במקומי בבהלה, הנחתי את ידי אוטומטית על הסכין שהחבאתי מתחת לחולצה.
היא צחקה.
"בוא כבר" היא משכה בידי.
נתתי לידה הדקיקה והחמימה לאחוז בידי ולהוביל אותנו החוצה, אל אוויר הבוקר החמים.
"אני קיארה, דרך אגב" היא הסתובבה אלי בחיוך מבוייש.
"אני סק-"
"סקיי" היא השלימה אותי "אני זוכרת".
"מאיפה אתה, סקיי?"
"רחוק" לא רציתי לומר לה יותר מכך בשלב הזה, ככל שאתן פחות לרטים עלי כך יהיה יותר טוב "רחוק מכאן".
היא הנהנה.
היא לבשה שמלה שהייתה קצרה מכל כיוון, אמא ואבא היו חוטפים התקף לב אם הם היו רואים אותי לובשת אותה. אני חייב חומר שעליה השמלה הצהובה הייתה כל כך יפה, היא חבקה את גופה במקומות הנכונים ו-
'מה אתה עושה, סקיי?'
הסמקתי והסתתי ממנה את עיניי.
ראיתי שהיא הבחינה במבטי אך נראה שהוא לא הטריד אותה, היא המשיכה לחייך ופניה קרנו "רוצה לאכול?"
הנהנתי כי לא היה לי משהו טוב יותר לעשות.
לפחות עד שנזכרתי בג'ם "אני צריך לקנות תפוחים לסוס שלי קודם".
קיארה שכעת כבר שיחררה מידי, הובילה אותנו לכיוון השוק שהייתי בו אתמול ולמרבה הצער, היא הובילה אותי הישר לכיוון הדוכן של הבחור המרגיז מאתמול. 
"קיארה" אמרתי ביובש "אין בסביבה עוד מקום שמוכר פירות?"
"כאן מוכרים את הפירות הטובים ביותר" היא העיפה בי מבט מודאג "יש בעיה?"
"לא" מיהרתי לומר ואף הוספתי "ממש לא. אני מודה לך שלקחת אותי לחנות הטריה ביותר".
קיארה חייכה בשביעות רצון.
צעדנו יחד, היא באנרגיות חיוביות ואני בחוסר אונים, אל הדוכן המוכר.
"אפשר שקית?"
הבחור עם העיניים הכחולות (אני לא מבין, הוא היה שם אתמול, למה הוא צריך להיות פה גם היום? הוא לא צריך ללכת ל- לאפות עוגה או משהו?).
הבחור הסתכל עלי באדישות ולאחר מכן הוא הפנה את מבטו אל קיארה, הוא הביט בה, אך הוא הסתכל בעיקר על הדרך שבה קיארה אחזה בשנית בידי כדי להפנות את תשומת ליבי אל התפוחים הירוקים הבורקים, ועיניו הצטמצמו. היה נדמה לי שקצת במורת רוח שלא ממש הבנתי, אך היא גרמה לי לשחרר את ידי מאחיזתה, ניסיתי להסוות זאת בכך שהרמתי בננה (כן, שוב, בננה) ושאלתי אותה אם היא ריצה שאקנה לה. קיארה צחקה, כנראה בגלל הדרך שבה נופפתי אל מול פניה בבננה וסירבה.
"אתה צריך ללמוד נימוסים, ילד" הוא סינן וזרק אלי את השקית.
מי הוא חושב שהוא? ומי הוא שידבר ככה אל הנסיך של אורנוליה? מי הוא שידבר איתי על נימוסים? מישהו צריך ללמש אותו להיות בשקט!
"היי, סקיי" קיארה משכה בשרוול חולצתי "אני צריכה ללכת רגע, ניפגש ליד דוכן התכשיטים ששם, בסדר?" הנהנתי.
היא הסתלקה כששערה הארוך מתנפנף מאחוריה ברכות, תוך שהוא לוכד את קרני השמש בתוכו.
מיהרתי לאסוף בראש מורכן את התפוחים לארוחה של ג'ם.
"מטבע כסף אחד".
גיששתי במכנסיי אחר הארנק.
"מי הבחורה?" הבחור שאל.
"זה ממש לא עניינך" עניתי ולא הבנתי איפה הארנק יכול כבר להתחבא.
"מצאת חברים מהר".
"למה שלא אמצא?" שאלתי בכעס.
הוא משך בכתפיו.
זה היה הרגע שבו הפסקתי מחיפושיי והבטתי בו בתסכול.
"שכחת את הארנק" הוא ציין את המובן מאליו.
התאפקתי שלא לעשות משהו טיפשי מרוב תסכול.
"נראה שאתה צודק" אמרתי "אבוא לקנות את התפוחים בפעם אחרת".
הוא גלגל עיניים "אחרי שהטרחת אותי כל כך".
"במה הטרחתי אותך בדיוק?" הכעס נשמע בקולי והפעם לא עצרתי בעצמי מלתת לו לשמוע אותו "בלהביא לי שקית?"
הוא נאנח, רכן קדימה ולחש לי כל כך קרוב שהרגשתי את הבל פיו החם על פניי "בעצם נוכחתך, ילד".
הייתי שניה מלהחטיף לו.
הפניתי לו את גבי והתכוונתי להתרחק משם.
"היי, ילד" הוא קרא והסתובבתי אליו בזעם עצור ובאגרופים קפוצים. לבחור הזה הייתה נטיה להעלים את כל מה שלמדתי בכל השנים הטלו בארמון ברגע.
"שכחת משהו".
חזרתי אליו.
"מה?" נבחתי.
הוא הושיט לי את השקית המלאה בתפוחים שאספתי.
"אתה רוצה שאחזיר אותם למקום?" שאלתי בשילוב של גועל ותדהמה.
הוא נשף בחוסר אמון "לא, טיפש" הוא ממש דחף לי את השקית ליד "אני רוצה שתיקח אותם".
סירבתי לסגור את ידי סביב הידית, לא הבנתי מה הוא מנסה לעשות.
"הארנק שלי לא עלי, השארתי אותו בחדר ב-".
"תסגור את הפה" הוא היסה אותי.
הוא שוב רכן קדימה ולחש "אני לא יודע מאיפה אתה, ילד, אבל כאן לא כל האנשים טובים ולא לכולם יש כסף. יש דברים שלא צועקים ברחוב, הבנת?"
עיניי נפערו, הנהנתי.
היא הזדקף בחזרה במקומו "פשוט קח את השקית ולך מכאן".
עדיין סירבתי לאחוז בה "למה?" שאלתי.
עיניו הכחולות ננעצו בשלי והוא חייך "אני מרחם על הסוס שלך. חוץ מזה, אני יודע שתחזור אלי מחר כדי לקנות לו עוד תפוחים, תוכל להחזיר לי מחר".
הבחור לא היה טיפש.
סגרתי את ידיי על השקית ובדיוק כשהתכוונתי ללכת הוא קרא לי שוב.
"מה עכשיו?" שאלתי בקוצר רוח.
הוא צקצק בלשונו "לא מדברים ככה אל מי שעשה עמך חסד".
"מה אתה רוצה?"
הוא משך באפו ושילב את ידיו על חזהו "תראה בזה תודה על כך שעזרת לאחותי".
חיכיתי. 
"היא סיפרה לי מה קרה ו-" הוא היטה את ראשו הצידה "תודה ששמרת עליה".
ליבי נמלא בחמימות. שמחתי שהיה לי את הכבוד להגן על נתינה שלי. הרכנתי קלות את ראשי בכבוד, כשהרמתי אותו החיוך שלי היה אמיתי "אין בעד מה".

**************************************

שבוע טובבב
כןכן, שני פרקים בשבועע
לפעמים אני מצליח

קיארה.. ריין... הבחור המרגיז מהדוכן...

מישהו?

סקיי המסכן😂😂😂