הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 14

אני חייב לדבר עם כריס.
זרקתי על עצמי את החולצה והמכנס הראשונים שמצאתי בארון. מעדתי וכמעט עשיתי גלגול לפנים כשניסיתי לרוץ אל הדלת ולנעול את הנעליים שלי תוך כדי.
מסקנה-אם אתם לא מיומנים בגלגולים ולא רוצים לשבור לעצמכם את המפרקת- אל תנסו את זה בבית.
אני כמובן הייתי מיומן בגלגולים, והייתי אחרי שנים של אימונים עם המפקד, ובכל זאת.. בואו נאמר ששמחתי שלא יצא לי בסופו של דבר לעשות את הגלגול הזה.
"היי.. ילד, על מה כל הלחץ" ריין הביט בי בגבות מכווצות ובחן אותי בתערובת של חוסר הבנה ושעשוע.
"איפה הנעל השניה?!"
ריין זרק אותה אלי.
אפילו לא הודיתי לו, פשוט נעלתי אותה הכי מהר שיכולתי וכבר המשכתי את דרכי לעבר הדלת.
"אין בעיה" מישהו קרא מאחוריי, מישהו שלא היה לי כוח להתעסק איתו כעת "אל תספר לי מה התוכניות שלך, אני בלאו הכי אגלה אותם במוקדם או במאוחר".
"נכון" אישרתי.
"או שאני אצטרך להציל אותך מהם" הוסיף במלמול.
"גם נכון".
לקח לי רגע לעבד את מה שהוא אמר. סובבתי את ראשי באיטיות מכוונות אליו "זו הייתה מעישה חד פעמית, ואני הולך לתקן אותה כמו אדם בוגר" נשפתי אוויר בזלזול "בינתיים אתה יכול לעשות משהו מועיל כמו לשמור על השקט, בזמן שאתה נותן לגדולים ממך לפעול".
זה השתיק את ריין. אם כי המבט על פניו היה בהחלט מפקפק.
"כל מה שתגיד, הוד רוממותך".
החלטתי להתעלם ממנו לחלוטין, כן, אם אני אתעלם ממנו לגמרי ואולי אשכח לרגע מקיומו אני אוכל להתרכז במה שחשוב. כריס.
אני חייב למצוא את כריס.
רצתי אל הדלת.
"אולי כדאי שתצחצח שיניים לקראת הדבר הסודי, בייחוד אם הוא כולל אנשים!".
בלמתי מיד והחלפתי כיוון, לא לפני שנעצתי בו מבט מצמית.
למרות שמיהרתי למשימה הסודית שלי, הייתי חייב לצחצח טוב טוב את השיניים, בכל זאת, המשימה שלי כוללת איש אחד חשוב, אני צריך רושם טוב. ו.. אני לא מאמין בכלל ששכחתי לצחצח!
רצתי אל הדלת בשנית.
"אולי כדאי גם שתסדר את החולצה, היא הפוכה" הוא הוסיף כמעט מיד "הוד רוממותך".
חרקתי שיניים ומיהרתי לפשוט אותה מגופי כשנזכרתי שאני לא לבד.
עיניי התרחבו "תסתובב!".
"אני מקדים אותך בשני צעדים, נסיך".
ברור. הוא היה הרבה יותר מהיר מחשבה ממני. אבל רק בגלל שלי יש הנגאובר נוראי.
"אם תורשה לי להוסיף-"
לא, אני לא מרשה לך!
כיוון שהמוח שלי חשב שאולי זה כן יהיה צעד חכם מצידי להקשיב לו, לא אמרתי את מחשבותיי בקול.
"רצוי שתסדר את השיער, בכל זאת, בת הזוג שלך בטח מחכה לך למטה".
אוי לעזאזל.
קיללתי בקול.
ריין עיוות את פניו ואמר בטון מוגזם "אני אשכח את מה ששמעתי" הוא גיכח "בעצם אולי כדאי שאני אשמור את הזיכרון אצלי".
באוצו הרגע הייתי כל כך מבועת שקיללתי שוב, ולאחר מכן קיללתי שוב כי הראש שלי פתח בתקפת כאב נגדי, וקיללתי שוב כי כעסתי שאיבדתי שליטה וקיללתי.
"מרשים" הוא בחן אותי בזווית ראיה חדשה "למדת לקלל בארמון?"
הלכתי אליו בצעדים נמרצים "מה אני אמור לעשות?" יללתי "אני לא יכול לראות אותה"
הבטתי בו כאילו הוא היחיד שיכול להציל אותי מהסיוט שהתעוררתי אליו.
ריין לקח נשימה עצוקה הוא היה נראה כה יציב, הרבה יותר ממה שאני הרגשתי במשך כל זמן שהותי מחוץ לארמון. בעוד אני התערערתי, ריין עמד איתן.
"תחשוב, סקיי" הוא אמר בצמצום עינייים "תחשוב איך אתה מוציא את עצמך מהחדר".
"זה מה שאני שואל!"
מבטו היה אדיש, מרוחק. כאילו הוא המורה שלי ולא חבר.
"אני לא אעזור לך, אתה חייב לדעת איך לדאוג לעצמך במצבים כאלה" הוא הביט אל תוך עיניי "תחשוב, סקיי, תהיה יצירתי".
הדחף הראשוני שלי היה להכנע לחלק בי שריבד את האשתונות ולהתחנן לרחמיו של ריין. אני חושב שבסופו של דבר הגאווה שלי לא איפשרה לי זאת. עצמתי עיניים, וניסיתי למקד את הראש שלי, דבר שהיה קשה מאוד בהתחשב בהתפרעות שלי אתמול בלילה.
ובכל זאת, לא נתתי לעצמי לוותר. זה החינוך שקיבלתי, לא לוותר לעולם, לא משנה כמה הדסר קשה כיוון שאני נסיך הכתר בכל החלטה שאקבל מונחים חיי אדם על הכף.
מיקדתי את מוחי.
"החלון!" צחקתי מהפשטות בדבר "אני אצא דרך החלון".
הוא נראה מהורהר מעט "אהה כן, גם זו אפשרות, אני חשבתי על משהו פשוט יותר שכולל את הדלת, אבל אתה מוזמן".
הוא פשט את ידו לכיוון החלון כאילו אומר בהצלחה.
אוקיי.
היעתי צרעך לתכנן, היינו בקומה הראשונה, כך שהמשימה לא אמורה להיות קשה עד כדי כך. ועדיין היו לי כמה מטרים טובים עד למטה.
הצצתי מהחלון.
הייתי שמח לומר שלמטה חיכה לי דשא רך ונעים ושגם אם אפול, הוא יעטוף אותי כמו שמיכה. אך אם ארצה לדייק אצטרך לומר שהאדמה לא נראה כמו משהו מפתה לנפילה.
לקחתי נשימה עמוקה.
'לא להשתפן, סקיי'.
"אין הרבה מטרים עד למטה, אני אצליח לרשת בשלום".
ריין הביט בי בפקפוק "ואיך תעשה את זה "שמיכות. שתי שמיכות הקשורות זו לזו יספיקו בהחלט".
כבר בסוף דבריי ניגשתי למלאכה. כמה כבר קשה זה יכול להיות? בסך הכל לקשור שתי סמיכות בקצוות שלהם ולהעזר בהן כדי להחליק מטה. קלי קלות.
קשרתי נמרץ את השמיכה שלי ושל ריין זו לזו, והושטתי לו אותן.
"אתה תעמוד ליד החלון ותאחוז חזק בשמיכות, בזמן שאני אתגלש למטה, ברור?".
הוא הנהן "בהצלחה, הוד רוממו-"
"סקיי" קטעתי את דבריו "רק סקיי".
הוא הנהן ושלשל את השמיכות מהחלון.
התפללתי בליבי שאיש לא רואה אותנו, מילא אותי, אך אסור שריין יתגלה. אני אצטרך למהר.
טיפשתי על החלון ושלשלתי את גופי, נאחז חזק ככל יכולתי בשמיכות.
בהצצה מהירה מטה נשמה היה חי שנשאר לי סביבות המטר לקפיצה ללא השמיכות. אין בעיה.
"תזהר" ריין לחש לי, לא הצלחתי להבין אם הוא מודאג או מזועזע או גם וגם מהרעיון שלי.
"אני יורד" הודעתי לפני שאתחרט והתחלתי לשלשל את גופי אט אט כלפי מטה.
מעבר לחשש שאחז בי והאיץ את פעימותיי, היה משהו משחרר בלהשתלשל כך מטה. הרוח הקרירה, המאמץ הגופני, הרגיש.. כל אלה היו חוויה חדשה בשבילי ועם הפחד הייתה גם התרגשות.
הבעיה התחילה כשעברתי לשמיכה השניה. המסקנה הייתה- לתת לריין לעשות את הקשר.
כן, נפלתי.
לא קשרתי טוב את השמיכות ומה שקרה הוא שכאשר התחלתי לגלוש בה, היא התנתקה מחברתה והשליכה אותי מטה.
תוך כדי שצרחתי ואז הדחקתי בצעקה שלי להיכנס חזרה לגופי, ניסיתי לכרוך סביבי את השמיכה, בעיקר על ראשי, לרכך נפילה של שתי מטרים לפחות.
הרצפה הייתה יותר קשה משחשתי, אם זה הגיוני בכלל.
הרגשתי את כל גופי מזדעדע בעת ההתרסקות. ברגע הראשון כאב לי כל כך בכל מקום שהייתי מסונוור מהכאב.
ברגע השני שמעתי קולות של אנשים, והכרחתי את עצמי לקום.
כאב לי בכל מקום, הייתי בטוח שנפצעתי אבל לא היה לי פנאי או זמן לבדוק.
השארתי מאחור את השמיכה שלפחות ריככה את ראשי בנפילה והתחלתי לרוץ. רצתי הכי מהר שיכולתי אל השוכן של כריס.
בעוד אני רץ אליו, כריס נראה נינוח ולא טרוד עת שמכר לאנשים את סחורתו. הדבר היחיש שהסגיר את מאורעות אמש היה הפיהוק שניסה להסתיר.
"כריס!"
כריס הסב את ראשו בכיוון הקול, עיניו נפערו קלות כשהוא קלט מי צועק את שמו.
"כריס" הגעתי אליו מתנשף כולי "אוי, כריס".
כריס נשען על הדוכן ובחן אותי במבטו, עיניו סרקו אותי מכף רגל ועד ראש.
"שלום גם לך".
"כן, כן" התנשפתי כולי, בקושי היה לי מספיק אוויר לדבר.
"אנחנו צריכים לדב-"
לפני שהספקץי לסיים את המשפט נפלתי על ברכיי והתחלתי להקיא.
הקאתי והקאתי את כל מה שלא היה לי בבטן. הגרון שלי צרב, הבטן שלי כאבה, והראש המשיך לנהל איתי מלחמה.
כריס היה לידי, הוא הניח יד אחת על גבי והשניה על הכתף ותמך בי עד שסיימתי להקיא. אכן, לא אחד מרגעיי הזוהרים. נער דוכן פשוט עוזר לנסיך הכתר להקיא.
לא הייתי מסוגל לעמוד, הרגשתי שכל גופי רועד.
כריס הושיט לעברי נייר וניקיתי ביד רעדת את הקיא מפניי.
"תשתה" הדבר הבא שהוא דחף לעברי היה בקבוק מים "חשוב שתשמור על נוזלים בגוף".
הנהנתי בראשי לתודה וגמעתי את המים מהבקבוק בשקיקה, הגרון שלי צרב מהקיא והמים עזרו במעט.
כמה דקות נוספות וכבר הייתי מסוגל לעמוד על הרגליים, ולהראות פחות או יותר תקין.
"על מה רצית לדבר?"
זה הרגע שלי.
אני חייב ל-
"אני מאוד מקווה שלא הגעת כדי להשלים את הנשיקה מאתמול".
השתנקתי.
"אין לי כוונה לנשק אותך" הוא אמר בקול מתנשא "חוץ מזה, אתה מסריח מקיא".
אני לא יודע מה תפס אותי יותר, החלק הפוגעני הראשון של המשפט, או החלק השני שגרם לי לתהות לעצמי.
ניסיתי שלא ליפול לחלקלקות הלשון שלו "באתי כדי לבקש עזרה".
הוא נשען לעברי בסימן של הקשבה.
לקחתי נשימה עמוקה.
"אני צריך מקום אחר לגור בו. אני לא יכול לחזור אל האכסניה, אני לא רוצה לראות.. אני לא רוצה לראות קיארה"
הוא נאנח "מריבת האוהבים הראשונה של הזוג הצעיר, כמה רומנטי".
התאפקתי לא להחטיף לו "זה לא מצחיק" אמרתי ברצינות "אני לא יכול לחזור לשם".
הוא שילב את ידיו על חזהו "ומה אתה רוצה ממני?".
והנה הגענו לחלק הקשה.
"לגור איתך".
כריס בהה בי המום עד שקלט שאני רציני, ופרץ בצחוק.
"אני רק מבקש מקום לישון בו. אני אעבוד, אני אעזור לכם עם העבודה, אני אהיה פועל, אני אעשה כל מה שצריך. אתם צריכים עובדים, נכון?"
"אני אעשה כל מה שצריך, ולא תצטרכו לשלם לי כסף. אני לא רוצה כסף, אני רק רוצה מקום לישון בו וקצת אוכל, מלבד זה אני לא זוז לכלום".
אני חושב שכריס היה עדיין בהלם. הוא פתח את פיו וסגר, פתח וסגר, פתח ושוב סגר. חיכיתי בסבלנות.
עד שחשבתי שהפעם הוא פותח את פיו כדי לדבר, נשמעה צרחה.

**************************************
חחחחחחחחח מה אומרים על התגובה של כריס בנוגע לנשיקה? ועל ההצעה ה.. מיוחדת הסוף הפרק?

הוו, ממש באלי שנעשה משחק הכרות קצר.
מה דעתכם על שאלות ותשובות?
תשאלו אותי כל מה שאתם רוצים בנוגע לכל דבר💙
אבל... לא רק אני עונה. גם אתם עונים על השאלה ששאלתם:)

אוקיי אני מוכנה לשאלות שלכםם