הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 41

הדקות הראשונות היו מפחידות. רצנו מבלי להביט לאחור. מבט לאחור יעורר חשד בעיניי מי שמביט בנו, אם כי כל מי שהיה מביט בנו באותו הרגע נסים על נפשותינו היה חושד.
בכל זאת, הוריתי לכריס לא להביט לאחור. הדרך אל היער היא ממש כמה דקות ריצה. שמעתי צניפה של סוס. ג'ם.
"מכאן" קראתי בהתנשפות ורצתי לכיוון הקול. נכנסו אל תוך היער. שמעתי את כריס מתנשף מאחוריי, היססתי.
לא הייתי בטוח לאן עלי התקדם כעת, הייתי זקוק לאיזשהו רמז. נוסף על כך, חששתי על כריס, אני יודעת שהוא חזק מאוד, אבל כמה ימים בכלא כשהבחור בקושי אוכל ושותה- עושות את שלהן. אני לא יכולה להתיש אותו כבר מעכשיו, בייחוד כשאני יודעת שאולי מחכה לנו קרב בהמשך הדרך, אני אצטרך אותו עומד איתן.
התקדמנו בהליכה מהוססת יותר לעומק היער, שמעתי את נשימותיו של כריס מאחורי גבי. היער היה שקט וחשוך, סביב נשמעו רק קריאותיהם של הינשופים ו.. כמה יללות שלא מצאו חן בעיניי. 
לפתע מישהו יצא מבין העצים. נער רזה, בעל שיער שחור שהשתלב בצורה מדהימה ביער ועיניים כחולות שזהרו והאירו את החשכה כמו זוג פנסים בעלי אור כחול. הוא נראה כמו הגרסה המעט יותר צעירה של אחיו הגדול.
"כריס" הוא לחש את שמו, קצת כלא מאמין למראה עיניו.
הוא צעד מבין העצים, צמצם את המרחק ביניהם (תוך התעלמות מוחלטת ממני) ונפל אל בו זרועותיו של אחיו.
"כריס, אתה-" קולו של שון נשבר.
כריס הצמיד את אחיו קרוב יותר אליו, בחיבוק מנחם "אני בסדר".
"אני לא מאמין, אתה כאן" הוא התנשף. כריס ליטף את שיערו במחווה של אח גדול, מעולם לא ראיתי את שני האחים כה קרובים זה לזה.
"חשבתי- חשבתי שתלך כמו שדניאל הלך-" שון קבר את ראשו בחזהו של אחיו כאשר דמעות החלו לזלוג בשטף על פניו.
"היי" כריס לחש בקול כה עדין שלא שמעתי מעולם "אין לי שום כוונה לעזוב, אני אעזוב אתכם אף פעם, אתה שומע? אני לא אשאר אותך- אתכם לבד".
שון קרס על אחיו. לא חשבתי עד כה על הצד שלו בסיפור, גם שון איבד אח וכאשר כריס נכלא הוא היה אח הגדול בבית, למרות שיש לו שני אחים גדולים. כל הלחץ, הפחדים, החששות של כולם, אני משארת שהכל נפל עליו.
הוא היה שם כשויוי נחטפה, הוא ראה את הקרב ויכול להיות שהוא גפ ראה את אבא שלי מגיע, קרוב לוודאי שכן כי.. הוא ידע שאני הנסיכה.
הגיוני שגם הוא מפחד. היו לשון מספיק בעיות ופחדים משל עצמו, והוא נאלץ לקבל גם את הבעיות של אחים.
"אהממ" ככול בגרון הפיתוח אותי במקומי וכמעט שלפתי את החרב שלי.
"קיארה?" שאלתי ומצמצתי בעיניי כמה פעמים.
"הוד מעלתך" היא קדה לפני כשעל פניה חיוך משועשע.
"מה את עושה פה?"
היא גחכה "באה להציל אותך, כמובן".
ליבי נמלא חום משונה, למרות כל הפחד שלי על מה אם היא תפגע פשוט.. שמחתי לראות אותה.
"נוסף על כך, לא מצא חן בעיניי לתת לשון להסתובב לבדו, הוא עבר מספיק".
"מה איתך, נסיכה?" היא פתחה אלי את זרועותיה בהיסוס קל, כנראה לא בטוחה אם המעשה ראוי כעת, עכשיו כשהיא יודעת שאני נסיכת אורנוליה. 
מישהו היה צריך לומר לה שזה בהחלט ראוי.
לא היססתי לפני שנפלתי בזרועותיה "סקיי, תקראי את כאן רק סקיי".
"סקיי" היא חיבקה אותי.
"אני כל כך שמחה לראות אותך".
התנתקנו והבטנו זו בזו "זה רק אני או שאץ עמוסה בכל נשק".
חייכתי "אני חייבת לבוא מוכנה לכל דבר".
החיוך נמחק מפניה של קיארה "הבנתי, אז זה הכיוון" היא שלחה מבט מהיר אל שון וכריס ונאנחה.
"יכול להיות שהרגשתי אקדח?" היא לא נראתה מבוהל, אלא בעיקר משועשעת. שמחתי שלפחות אח מאיתנו רגועה, זה בהחלט  לא יזיק לחבורה המיוחדת שלנו.
הנהנתי "למקרה הצורך".
לפני שנתיים, אבא ואמא הסכימו לי להצטרף למפקד ברוס ולחיילים שלו בזמן שהם התאמנו במטווחים.
ברוס, שהיה ברור שהוא, בניגוד להוריי, דוגל בגישה שרצוי ואף נחוץ שאלמד להגן על עצמי, התקרב אלי לפתע וביקש שאצטרף לאימונים.
לא הייתי טובה כמוהם, לא הייתי טובה בכלל בכוון למטרה, אם כי זו הייתה הפעם הראשונה שהחזקתי אקדח. אנחנו מעדיפים את החרבות, אקדח זה לחלשים.
ובכל זאת, גמעתי כל מילה מהאימונים שלו, אמנם לא הייתי טובה, אל בעט הצורך אוכל להשתמש היטב אקדח ללא סכנה שאפגע בעצמי.
"אקדח, חרב וכמה סכינים" שלפתי אחד ששמתי בחגורה והושטתי לה אותו "לעט הצורך. תקשיבי" עיניה הרצינו, ואני לחשתי בקול רציני "אני רוצה שתבטיחי לי, אם נגיע למצב של עימות עם השובים של ויוי, תשמרי על שון, אך תתני לו להילחם איתנו, אני רוצה שהוא יחזור הביתה בריא ושלם".
היא הנהנה "אני מבטיחה שאעשה כל שאוכל, הוד מעלתך" היא לקחה את הסכין. 
הנהנתי, מרגישה הקלה. לפחות הם יהיו מחוץ לתחום.
כחכחתי בגרוני "צריך לזוז" קראתי לבנים שמאחוריי.
שון ניגב את דמעותיו. קיארה הובילה אותנו לסוסים "ג'ם!" קראתי מחויכת "טוב לראות אותך!" הוא צנף ונראה מרוצה.
עליתי עליו, כריס מאחוריי, קיארה עלתה עם שון על הסוס השני (היא טוענת שהיא לקחה אותו בהשאלה מאחד האורחים שלהם).
"כריס" פניתי אליו, הוא עדיין נראה מרוחק ממני "אתה יודע את הדרך למקום שבו חטפו את ויוי? כמה זמן זה יקח לנו".
הוא הנהן "שעתיים בדהירה מהירה".
"שעתיים? אני רכבתי כל הלילה כדי להגיע לעיר שלכם"
זה העלה חיוך על פניו "זה מה שקורה כשלא יודעים את הדרך".
נשפתי אוויר בהקלה.
התכוונתי להאיץ בג'ם, אך המעט המרוחק, העצוב על פניו של שותפי לנסיעה גרמו לי לא להתחיל. הייתי חייבת להסדיר איתו משהו.
"כריס" לחשתי הוא הרים אלי את עיניו "לא שיקרתי לך. לא לגמרי" הוא הקשיב.
המשכתי להסביר בצורה מהירה וגמלונית "כל הפעמים שפחדתי שתראה את הגוף שלי, כן, פחדתי שתדע שאני בת. ברחתי מהארמון, הייתי צריכה חברים, לא היה לי אף חבר בגילי, לפעמים... הרגשתי ממש בודדה.
אבל זו לא הסיבה היחידה, אני-" נאנחתי ופחדתי להביט בו "לא הרגשתי תמיד.. בת. הייתי צריכה להבין עד הסוף מה אני מרגישה לגבי הזהות שלי. לכן, זה לא היה שקט. הרופא שלקחת אותי אליו, הוא עזר להבין מי אני, מסביר שיש לזה מילה. אני ג'נדרלואיד. אני לפעמים בן ולפעמים בת".
חשבתי שהוא ישנא אותי, במקום זה הוא אחז בידי "אנחנו נדבר על זה אחר כך" הוא אמר "אבל אני שמח שסיפרת לי, אני בטוח שזה לא היה לך קל ואני אתמוך בך אם תצטרכי אותי מאחורייך".
לא ציפיתי לתשובה שלו "אני התנהגתי אלייך.. גם אני הייתי לא בסדר. נוכל לדבר על כך מאוחר יותר? יש לנו ילדה להציל".
חייכתי והפניתי לו את גבי, מחאת תקווה מאשר הייתי קודם "יש לנו ילדה להציל".
דהרנו הכי מהר שיכולנו, כריס חובק את מותניי ושון חובק את קיארה שהשתדלה לעמוד בקצה מבלי ליפול בדרך (היא לא הייתה רוכבת מיומנת כל כך).
כריס צדק, הגענו לשם הרבה יותר מהר משחשבתי. אולי זו הסיבה שהשומרים לא מצאו אותי כשברחתי מהבית, נראה שרכבתי במעגלים ביער עד שהצלחתי למצוא בסופו של דבר את העיירה שהייתה הכי קרובה אלינו. לפחות זה שיחק לטובתי.
לא ידעתי מה השעה, ולמען האמת החוטפים לא כתבו לנו שעת פגישה, השערתי הייתה שהחלופה תתחרש בחצות, נראה שטעיתי בחישוב.
כשהיינו במרחק של מטרים ספורים ממקום המפגש, שמענו קולות דיבור רמים.
"הם היו אמורים להגיע" הקול היה כמוק ומכוער, בדיוק כמו בעליו בעל האופי המכוער.
"סתום" אחר היסה אותו "נחכה בסבלנות ומספיק לצעוק".
ירדתי מג'ם ועזרתי לשאר לרדת מהסוסים.
הבטתי בבוקר הקטנה שעמדה לצידי, כולם תלו בי עיניים, מחכים להוראות. הזדקפתי במקומי, חשש כרסם בקרבי שאני עלולה לפשל בענק ולהפסיד הכל. הייתי חייבת לסלק את החשש כדי להכניס אומץ.
"אני אכנס, אתם מחכים בחוץ" לחשתי על מנת שהם לא ישמעו אותנו.
כריס נענע בראשו מצב לצד "אני בא איתך".
היססתי, אני מודה שרציתי, חיכיתי שהוא יציע את עצמו, הנהנתי לאישור.
"גם אני בא" קולו של שון היה תקיף.
"לא" לחשנו שלשתינו יחד בנחרצות. הוא מצמץ בהפתעה.
דיברתי לפני שמישהו מהם הספיק להגיב "שון, אתה תחכה לנו בחוץ, אני לא מוכן לסכן אותך, נוסף על כך אם משהו ישתבש אני רוצה שתחזור את קיארה ותרכבו לבית שלכם, תברחו, אתם היחידים שיכולים לקורא לעזרה".
"אני רוצה לעזור!"
נאנחתי והתקרבתי אליו, זו הפעם הראשונה שהייתי בקרבה כה גדולה אליו מאז שראיתי אותו היום "אתה עוזר הרבה יותר ממה שאתה חושב. תשמור על קיארה, תשמור על עצמך, אני אשמור על אחיך".
הוא נראה כמתכוון להתנגד, לא רציתי לומר זאת, ובכל זאת אמרתי "זו פקודה".
הוא קפץ את אגרופיו לכמה שניות והרפה "בסדר, הוד מעלתך".
חיבקתי אותו והוא לחש "תשמרי על אחי, אני סומך עלייך שתשמרי עליו".
"אני מבטיחה".
"תודה על הכל, תודה שהצלת את אחי".
התרחקתי וחייכתי אליו "הסכין אצלך?"
הנהן ואני קרצתי והתרחקתי. החלפתי מבטים רבי משמעות עם קיארה ולבסוף פניתי אל כריס.
שלפתי סכין ארוכה מהנעל הצבאים שנעלתי והושטתי לו אותה.
הוא היסס אבל לקח אותה, מבין כנראה בלעדיי את החשיבות שלה הפעם.
"סקיי" הוא לחשמואני הרמתי אליו את מבטי, עיניו הכחולות נראו מודאגות "את נסיכת אורנוליה ו... שחררת אסיר מהכלא, זה יכול להכניס אותך לצרות רציניות. אולי כדאי שנשנה את התוכנית, אולי תגידי שאני שיחקתי לך במוח או משהו-"
קטעתי את דבריו "אני אכן שחררתי אסיר מהכלא, אסיר שיש לציין היה חף מפשע. אני מתכוונת לתקן את הטעויות שעשיתי, לכל הפחות לנסות, זה המעט שאני חייבת לך ולעצמי, אני צריכה להוכיח לכולם ולא פחות חשוב לעצמי, שאני יכולה להיות המלכה שלכם יום אחד".
הוא לא ענה.
"מוכן?" לחשתי, הוא הנהן.
יחד צעדנו אל מקום המפגש.
בין רגע הלחישות דעכו.
"הנסיכה בכבודה ובעצמה הגיע" הברנש בעל הקול העמוק דיבר, הייתה לו צלקת ארוכה לאורך הצוואר.
הברנש שלידו ירק על הרצפה.
"דבר בכבוד לנסיכה שלך" קולו של כריס רעם.
הברנש הנמוך שירק קודם נהם ונראה כמתכוון להגיב.
התעלמתי מרעשי הרקע, נתתי לכריס לנהל את העניינים בזמן שהבטתי סביב בעיניי. איפה ויוי?
לפני שהם המשיכו להתווכח הרמתי את ידי ובין רגע היער דמם.
"דיברנו על עסקה, היכן הילדה?"
נראה שרק כעת כריס הבין שאחותו לא נוכחת.
צוואר הצלקת שרק וליער נכנס ברנש שלישי שמשך בכוח בזרועה הקשורה של ילדה קטנה ומלוכלכת.
ברגע שעיניה של ויוי ננעצו בנו היא קראה "אחים שלי יכסחו לכם את הצורה!".
השובה שלה חייך וחשף שן מזהב לפני שסטר לפניה.
כריס נדרך, הגבתי לפני שמישהו מהם יעשה צעד שגוי.
"הכסף אצלי. אני אשים אותו באמצע הדרך ואתרחק, אתם תשחררו את הילדה".
צוואר צלקת הנהן לאישור.
התפללתי שהם יעשו הכל כמו שצריך, שיקחו ממני את הכסף ולכן. לא רציתי להכנס לצרות. לא כשחייה של משפחת רודריגז מונחים על הכף.
שלפתי את הכסף שהבאתי עמי, חציתי את השטח שעמד בינינו הנחתי אותו וחזרתי על כריס כדי לא משום מפניהם.
פני צלקת התקרב לאט למרכז, לקח את הכסף והתחיל לנסוג לאחור.
"מה עם אחותי?" כריס שאל בדאגה.
צוואר צלקת חייך "נשחרר אותה, אבל נשאיר אותה אצלינו".
מבלי לחשוב שלפתי סכין והטלתי אותה הכי מהר וחזק שהצלחתי. הסכין ננעצה בזרועו של צוואר צלקת, הוא צעק והרבה מהכסף.
שלםתי את החרב שלי וצמצמתי את המרחק בינינו.
"העסקה בוטלה" בתנועה חדה חתכי את קצה השק והכסף (שהיה בסך הכל דפים חלקים) התפזר על הרצפה בינינו.
"שקרנית!" הוא קרא ונעמד, שולף את הסכין מידו ומתעלם מהדם.
"הכסף אצלי, פשוט ידעתי שלא תעמוד במילותיך" משכתי בכתפיי.
הוא התנפל עלי עם הסכין שלי.
הצלבתי איתו את החרב שלי.
ראיתי את הבחור הנמוך רץ אל כריס ומתנפל עליו.
כריס לא חזק או מיומן, קיוויתי שהכעס יעזור לו להצליח.
הוא שלף סכין שניה ותקף אותי ביחד. לא יכולתי להגן על עצמי משתיהם יחד והסכין הדניה חתכה את זרועי לאורך.
נסוגתי לאחור והתנשפתי בכאב.
לא.
הוא לא ינצח אותי.
אני סקיי. נסיכת אורנוליה. אף אחד לא ינצח אותי.
תקפתי אותו בכל הכוח, חותכת, מגינה, תוקפת. משאירה חבורות וחתכים בכל מקום שאני יכולה ומנסה לחטוף כמה שפחות.
הוא נסוג מעוצמת הכוח שלי עד שעמדנו במרחק של פחות משני מטרים מויוי הקטנה.
תקפתי, הוא חמק מהמכה שלי בהצמדות לקרקע ונעץ לי סכין ברגל. בעטתי בפניו והנחתי את חרבי, הוא התגלגל הצידה.
"את הרגת את אחי בפעם הקודמת, כעת אני אהרוג אותך" הוא קרא ותקף.
חסמתי את המתקפות. הודיתי בליבי על האימונים המפרכים של המפקד.
הייתי חייבת לחשוב על דרך להביס אותו, תקפתי הוא תקף, חרבי שרטה את בטנו וסכינו השמאלית חתכה בירכי.
לפתע נשמעה צרחה.
"כריס!"
עצרנו את הקרב והפנינו מבטים הצידה. כריס שהיה חבול ביותר מדי מקומות, היה אחוז באחיזת חנק בין זרועותיו של הבחור שחייך בסדיסטיות.
ראיתי את עיניו של כריס מתרחבות, ראיתי אותו נחנק ממחסור באוויר. הוא ניסה להתנגד, גופו כמו פרכס אך הוא היה חלש מדי. ראיתי איל אוזלת לו האנרגיה באותו הקצב שאזלו לו החיים.
ויוי צרחה ובכתה.
פני צוואר ירק על האדמה וצחק.
הזמן כמו עבר בהילוך מהיר. זה היה בדיוק כמו בפעם הקודמת, רק שבפעם שערה זו הייתי אני שהייתה כלואה עם חרבו של שובה אחר, השובה שנהרג, עד שריין הגיע והציל את חיי.
היה נדמה לי שאני שומעת מרחוק פרסות סוסים.
בדיוק!
כמו בפעם שעברה.
לא הייתי טובה במטווחים, אבל ידעתי איך יורים וזה מה שחשוב.
שלפתי את האקדח מכיסי, כיוונתי למטרה שלי ויריתי.

**************************************

😱😱😱

ובנימה אופטימית זו... שלחתי את אחד הספרים שלי להדפסה (לא ספר מהוואטפד), אני מתרגששששששששששש