הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 46

"כריס?" קראתי מנסה ככל יכולתי לא להבהיל מישהו, החלק של הצעקות היה די קשה מבחינתי, זה כל כך לא מלכותי אבל נחוץ לפעמים. כמו עכשיו "אהממ אין לי מגבת!".
"קחי מהארון" הוא קרא בחזרה, לא נשמע שהוא מוטרד כמוני מעניין הצעקות.
כריס הציעה שנתקלח לפני שנרד למטה, זה באמת לא היה יכול להזיק אחרי כל מה שעברנו. הבעיה היחידה הייתה הכאב. כל כך כאב לשטוף את כל החתכים שהתפתיתי לצעוק, אבל לא יכולתי, לפחות לא משהו חזק.
כריס חיכה לי בחוץ, הוא התעקש שאני אתקלח ראשונה.
איתרתי את הארון שאמור להכיל את המגבות ויצאתי מהאמבטיה, הנחתי רגל אחת בחוץ ואחריה עוד אחת ו.. החלקתי.
"אהה איי!" צעקתי בהפתעה כשראשי הוטח יחד עם כל גופי על הרצפה הקרה.
"סקיי!" כריס קרא בבהלה ואני ידעתי שאל לא אגיב מיד הוא לא יהסס יותר מידי לפני שיתפרץ פנימה ויראה אותי שוכבת בצורה משפילה על רצפת ביתם, עירומה. אמנם הוא כבר ראה חלקים רבים מגופי ועדיין-
"אני בסדר! רק החלקתי!"
שמעתי מישהו רץ ולפתע קול נוסף הצטרף לשיחה "מה קורה פה?"
ריין. כמובן.
"היא אומרת שהיא החליקה".
דפיקה נשמעה בדלת "סקיי?" הפעם ריין דיבר "את צריכה עזרה? אני יכול להיכנס?"
"לא!" קראתי מיד ואני די בטוחה שהאדמתי למרות שלא היה איש לידי "אני די ערומה פה, בסך הכל נפלתי, אני לא רכיכה".
כמעט יכולתי לראות אותו מגלגל עיניים מאחורי הדלת "לא אמרתי שאת רכיכה, אני רק רוצה להיות בטוח שאת בסדר" הוא הפסיק לרגע "חוץ מזה, אני מנסה להרגיע את החבר שלך".
לא יכולתי שלא לחייך בייחוד כששמעתי את כריס רוטן "זה נדיב מצדך, תמסור לו בבקשה שאני בסדר. ובנוגע אליך, אני חושבת שמישהו מחכה לך בחדר אחר".
יכולתי כמעט לראות אותו מסמיק "אם כך, לא כדאי שיחכה לי יותר מידי".
סוף סוף הסכמנו על משהו.
שיערתי שהוא הלך אחרי המשפט הזה כיוון שעד שפתחתי את הדלת היה שקט. כריס היה הרבה יותר מהיר ממני, הוא לא היה בפנים אפילו עשר דקות והוא כבר יצא, שיערו הרטוב נופל על פניו והוא... הריח כל כך טוב שכמעט הזלתי עליו ריר.
הוא הנהן אלי כשיצא "מוכנה להתמודד עם האנושות, נסיכה?"
לא! רציתי לומר, אבך רק לקחתי נשימה עמוקה, זקפתי את גבי ואמרתי בחיוך נועז שבטח מישהו השאיל לי "נולדתי מוכנה".
מי חשב שהמשימה הראשונה שאתקל בה תהיה לרדת במדרגות? הודות לשרירים התפוסים בכל גופי, לחבלות ולתפרים, בייחוד לתפר הענק בירך שלי, ירידה במדרגות נראתה כמשימה בלתי אפשרית.
"אהה~" גנחתי בכאב כשהורדתי רגל אחת, לא ידעתי שכל הגוף יכול לכאוב כך יחד. הייתי נופלת ומתגלגלת במורד כל גרם המדרגות, אלמלא כריס היה תופס אותי חזק ומונע מהאסון לקרות.
"לאט, נסיכה" הוא אמר בטון שבין נזיפה לדאגה.
נשפתי אוויר בתסכול ונשכתי את שפתי התחתונה "כואב- איך אני אמורה לרדת?"  
"אם תסכימי, ארים אותך כל הדרך למטה".
הנחתי יד בעדינות על חזהו "תודה" אמרתי "אך אינני יכולה. אני הנסיכה, אני צריכה להיראות חזקה גם כשאני לא".
וכך ירדתי למטה כשכריס לא זע ממני למרחק של יותר מסנטימטר, וגופי צורח מכאבים עם כל צעד. עד שהגעתי לתחתית אגלי זיעה הספיקו להצטבר על מצחי והתנשפתי קלות.
"סקיי!" גופנ הקטן של ויוי התנפל עלי ברגע שכך רגלי דרכה על מישור.
"היית מדהים אתמול! או אולי- היית מדהימה!"
בזווית עין ראיתי אץ הוריי מביטים בנו מהצד, שקטים.
"היי ויוי" חיבקתי אותה במגושם בגלל הכאבים "אני שמחה לראות אותך, איפה כולם?"
"אמא והילדה הבלונדינית במטבח, אבא ושון הלכו לקניות וטומי משחק איתי בחרבות".
ניסיתי להבליע חיוך. אני מקווה שאין לי השפעה רעה עליהם. פניתי לכיוון המטבח.
"בוקר טוב" ברכתי.
"אהה הם התעוררו סוף סוף!"  יכולתי לזהות את הקול הזה בכל מקום.
חיוך עלב על שפתיי והתנפלתי על הבחורה הבלונדינית "קיארה! מה את עושה פה?"
היא מחקה ליד האזון שלי כיוון שבשלב הזה כבר הייתי חבוקה היטב בזרועותיה החלקות, היא היחידה מבינינו שלא נפצעה. היא וריין.
"המלך ביקש שאשאר עד שהכל יתבהר ואני משערת שעד שתהיה לו החלטה בעניין".
נשמע הגיוני.
"אני צריכה לדבר איתם" לחשתי.
היא חייכה אלי "קודם את צריכה אוכל" היא הנייה יד על גבי "גברת רודריגז ואני מכינות ארוחת צהריים לכולם, כך שהייתי ממליצה לך לאכול משהו קטן". עד לאותו הרגע לא הבחנתי כלל בריחות המדהימים שהיו שם.
אמו של כריס קדה לעברי ואני אמרתי "תודה על האירוח המדהים, אני יודעת שאת בטח כועסת ואני מבטיחה להסביר הכל אחר כך".
היא חייכה בנדיבות שלא הגיע לי "את לא חייבת לי כלום, הוד מעלתך".
הנהנתי לעברה, חטפתי תפוח בדרך ויצאתי מהמטבח כשכריס מאחוריי.
"הגיע הזמן" הוא לחש כשהייתי קרובה להוריי "את בסדר?"
לא הבטתי בו "לחוצה".
הוא נגע קלות בגבי "זה אולי יהיה קשה, אבל עדיף שתוציאי את זה כמה שיותר מוקדם, את תהיי בסדר ואני אהיה פה מאחוריי לכל מה שתצטרכי".
הסתובבתי אליו "מבטיח?"
הוא חייך "מבטיח".
הוא הלך לקחת את אחיו הקטנים אל החדרים שלהם, מחווה שנועדה להשאיר את הסלון ריק, לא הייתי יכולה להתמודד בשלב הזה עם עוד עליה במדרגות.
התיישבתי על הספה ליד הוריי.
"איך את מרגישה?" אמא שאלה בעדינות.
חייכתי "כואב מאוד, אבל אני אהיה בסדר".
היא פתחה את פיה ואני קטעתי אותה לפני שיאזל לי האומץ "אנחנו צריכים לדבר".
הרגתי כעת את תשומת ליבם עלי בצורה חזקה יותר ולפני שאתחרט התחלתי.
"אני יודעת שתמיד הצטיירתי כנסיכה המושלמת, אחת שהצטיינה בכל דבר שעשתה, שקלטה את החומר במהירות ושהייתה מספיק חכמה כדי לקבל החלטות הנכונות. ולמרות או אולי בגלל כל זה , הייתי בודדה. הרגשתי קצת כמו רפונזל, ילדה טובה שנעולה במגדל. לא יכולתי להיות שם יותר לבד עם עצמי וברחתי".
סיפרתי להם הכל, איך ברחתי מהארמון, איך רכבתי על ג'ם כל הלילה וחלק מהיום, מגוריי הארעיים באכסניה של אביה של קיארה ומשם עברתי על כריס.
סיפרתי על הנדיבות שלהם, על התנהגותם אלי כאל בת. על העבודה של כריס, על המשפחה המדהימה שלו ועל כמה שכריס מדהים בעצמו.  ומשם אל החטיפה של ויוי ואל הפרטים היודעים.  "כריס מעולם לא בגד בי. אני בגדתי בו" אמרתי "אני מבינה איל זה הצטייר מהצד, אבל האמת היא שבגדתי באמון שלו ובגלל זה הוא הגיב כמו שהגיב. לא יכולתי לתת לו לשבת בכלא, הדבר הנכון היה לשחרר אותו ולמצוא את אחותו".
סיפרתי על המכתבים שקיבלתי משון ועל מבצע הבריחה שתכננתי בקפידה (החסרתי רק את החלקים של ריין, לא יכולתי להסתכן).
"אני לא מתחרטת על דבר, הייתי צריכה לעבור את המסע הזה, הייתי צריכה להכיר את העולם ואת עצמי, אני מרגישה שעשיתי את הדבר הנכון".
לרגע השתרר שקט מוחלט.
"סקיי" אבי דיבר "אלמלא ריין מצא אותך בדיוק בזמן הנכון, היית מתה. הוא הציל אותך בחטיפה של הילדה וגם-" מצחו התקמט.
לעזאזל.
זה לא טוב.
"מה שגורם לי לחשוב, כיצד יתכן שהוא היה שם תמיד כשהיית זקוקה לו יותר מכל?"
הבטתי באמא לחוצה, היא הנהנה לעברי, הניחה יד על זרועו של אבי ואמרה בקול רק ומתוק "אני חושבת שהגיע תורי לדבר".
אבי הביט בה בפליאה, דבר די נדיר.
"בלילה הראשון כאשר סקיי ברחה וכולם דלקו אחריה, אני איתרתי את ריין שהתכונן לצאת גם הוא למשימה. ידעתי שאפשר לסמוך עליו, אמנם אין לו הדרג הכי גבוה אך המפקד תמיד אמר שהוא החייל הכי טוב שלו שאם הוא היה צריך לתת את חייו למישהו מהם, הוא היה נותן לו.
ביקשתי מריין שימצא אותה וישמור עליה, יכולתי להבין את הצורך שלה לחופש ופחדתי שנעשה יותר נזק אם נגרור אותה לבית. ביקשתי שישמור עליה וכשהיא תסכים, יחזיר אותה לבית".
המלך הביט בה כאילו היא בגדה בו. לשמחתי ההבעה הזו התחלפה מהר, הוא חזר להביט בי "איך הוא היה?".
חייכתי "השומר הכי טוב שיכולתי לבקש ויותר מכך, הוא היה לי לחבר כשלא היה לי אף אחד.
המפקד צדק, הרגשתי שהוא יעשה הכל בשבילי, הוא יקריב את חייו למעני.
הוא גילה חי את עצמו אבל הבטיח שיקר אותי לבית רק כשארצה ושהוא ישמור עליי מרחוק. הוא דאג שאיש לא יגלה שאני הנסיכה ושאיש לא יפגע בי. הוא מדהים, אבא".
המלך הפנה את ראשו והביט בשומר הראש שלי, ריין כמובן, לא השאיר אותי אף פעם לבד, הוא עמד, במרחק כמה מטרים ממני ושמר. בדיוק כמו שהבטיח לי לפני הרבה מאוד זמן.
"הוא עשה עבודה די טובה בסך הכל, רק חבל שלא הצליח להשאיר אותך- יותר שלמה ופחות מתפרקת". הוא לא חייך אך עיניו צחקו ואני נשמתי בהקלה וחייכתי קלות.
"אבא-" היססתי.
הוא הרים את ידו "אני חושב שאני יודע מה את רוצה לבקש. את רוצה אותו".
בלעתי את רוקי והנהנתי "אני רוצה שהוא יהיה השומר האישי שלי והחבר הכי טוב".
אבי נאנח "כפי שזה נראה כעת את תזדקקי לשומר הכי מיומן שקיים".
אני לא רוצה! אני רוצה את ריין!
הוא משך בכתפיו "אני לא יודע. אצטרך לשאול אותו אם הוא מעוניין בתפקיד".
חיבקתי את אבא. בהתחלה הוא הופתע, הוא החסיר לי חיבוק, יציב ומנחם.
אבי כחכח בגרונו ונחלצתי מהחיבוק "ישנו עניין נוסף שאשמח שתסבירי לנו".
המלך והמלכה נעצבו בי שניהם את עיניהם "מה העניין של התחפושת למין השני?"
היה נדמה לי שאמא פתאום התמקדה בי יותר אך התכווצה מעט במקומה.
לקחתי נשימה עמוקה, שילבתי את אצבעותיי זו בזו מחשש שיראו שאני רועדת והבטתי בריין. הוא כמו הרגיש שאני זקוקה לו והנהן לעברי.
לקחתי עוד נשימה עמוקה ואמרתי "זו לא תחפושת. תמיד אהבתי דברים יותר... גבריים. הייתה לי משיכה לשם לא רק מינית אלא כאילו.. כאילו המקום שלי הוא שם.
בהתחלה חשבתי שזה יעבור כשאגדל, כשאתבגר שאוהב להיות מי שאני, שאוהב להיות רק בת, שאתנהג כמו בת, אבל זה לא עבר. להפך. ככל שהזמן עבר ההרגשה שלי התעצמה".
העברתי את מבטי בין אבי לאמי.
"אני מרגישה שאני רק בת. לפעמים אני מרגישה שאני בן ולפעמים אני מרגישה שאני בת. אני לא יכולה להיות רק בת, זה לא מרגיש לי נכון, זה כואב לי".
"לקח לי זמן להבין ולהשלים עם זה" בלעתי רוק "אני ג'נדרפלואיד. לפעמים בת, לפעמים בן".
אמא התנשפה בחדות "תני לעצמך זמן, זה יעבור, את בת, סקיי, תשלימי עם זה-".
רציתי לבכות "לא" קטעתי אותה "נולדתי נקבה אבל אני מזדהה לעיתים כך ולעיתים כך. אני לא רק התחפשתי לבן, אני מרגישה בן. לא תמיד, לא כל יום, אבל חלק ניכר מהימים שלי אני מרגישה אני בן ובחלק הנותר בת.
אני יודעת מי אני. כל החיים הזכרתם לי מי אני ומי אני צריכה להיות כשאגדל, עשיתי עבודה עם עצמי ואני בטוחה שזו מי שאני".
אמא רצתה להגיב, השפה התחתונה שלה רעדה אך אבי הרים את ידו והיא לא אמרה דבר "סקיי" הוא אמר בקול יציב "את בטוחה?".
הנהנתי.
"אני מקווה שאץ מבינה את ההשלכות, תצטרכי לספר את זה לבני עמך בשלב מוקדם ככל האפשר, זה יכול לעשות בלגן, העם יכול להתמרד, לכעוס, אולי לרצות להדיח אותך, אני משער שלא כולם יגיבו יפה".
הוא צדק, כמובן, העם יתמרד. מעולם לא הייתה נסיכה שהיא גם נסיך. אני יודעת שלא כולם יקבלו את זה, יקבלו אותי.
"תצטרכי לעבוד קשה, תצטרכי לקנות שוב את אמונם של בני עמך".
הרגשתי את עצמי מתכווצת ומסתגרת בתוך עצמי עם כל מילה שיצאה מפיו.
"ואני אעמוד מאחורייך" הוא אמר, הרמתי את ראשי ועיניי ננעצו בעיניו "את צודקת, גידלנו אותך כל החיים לדעת מי את, מה ייעודך ומה תפקידך. גילינו ילדה ו-ילד" הוא חייך "מדהימים, אני גאה בך על מי שהפכת להיות. הדבר שחשוב לי יותר מהכל ויותר מכולם הוא שהבת שלי תהיה מאושרת, ושלמה ושתאהב את עצמה, כשאת מאושרת גם אני מאושר".
הרגשתי את עיניי מעקצצות "זה יהיה קשה, אני משער שיעמדו לפנייך אתגרים רבים, ואני בטוח שתעברי את כולם. ואני אהיה תמיד פה בשבילך, תמיד, אני אתמוך בך ואני אעשה כל שביכולתי כדי להפוך את הכל לקל יותר".
הוא אחז בידי "אץ הבת שלי ואת חשובה לי יותר מכל זה" הוא הצביע על הכתר שלו ועל בגדיו.
פרצתי בבכי, מודעת היטב לאמא שישבה לידו שקטה ולא הוציאה מילה בזמן שאבא לחש לי "אני אוהב אותך ואני גאה בך".
הייתי זקוקה לכמה דקות עד שהצלחתי להתאפס על עצמי, לעצור את הדמעות ולהראות כמו הנסיכה שאני.
אמא נעלמה למטבח, הלכה לראות אם היא יכולה לעזור, ואבא השאיר אותי ודיבר עם המארח שהספיק להגיע עם בנו.
שון התקרב אלי "איך את מרגישה, הוד מעלתך?"
חייכתי "אנחנו לבד, אתה לא צריך את. גינוני הכבוד האלה".
הוא נעץ בי עיניים חכמות ואני נאנחתי "סיפרתי להורים שאני ג'נדרפלואיד".
עיניו של שון לרגע נפערו רק לרגע, ונזכרתי שלא סיפרתי לו "חשבתי שאת טרנס".
צחקתי.
הוא חייך ושאל "איך הם הגיבו?"
משכתי באפי "אבא מדהים אמא...".
"היי" הוא לחש "תני לה זמן, היא תבין".
שתקתי, אך הייתי אסירת תודה על המילים "אם כבר מדברים, מה קורה בינך לבין ריין-"
"כריס!" שון קרא לפתע ונשמע להוט להחליף נושא, אני עוד אגלה, הוא לא יברח ממני לנצח.
הבנים החליםו אגרופים.
"תגיד מזל טוב לחברה- לחבר שלך, היא יצאה מהארון!"
כריס התקרב ראיתי שהוא רצה לגעת, ללטף, אבל הוא פחד כיוון שהוריי היו קרובים.
"היי" הוא לחש.
"היי" בשלב הזה שון התנדף.
"איך את מרגישה?"
"לא וואוו, אבל גם כאילו אבן נגולה מליבי".
הוא חייך "עשית צעד אמיץ" הוא אמר.
"תודה" אמרתי בכנות "ומה איתך? מתי אתה תעשה את הצעד האמיץ שלך?"
הוא הוריד את מבטו "לא יודע, אני- אני קצת חושש אם לדבר בכנות" אמר בהיסוס.
הוא הרים את עיניו והביט בי בעיניו הגדולות והמעט מלוכסנות "זה לא רק שאני ביסקסואל, אני יוצא עם הנסיכה בכבודה ובעצמה, איך ההורים שלך יגיבו על זה?"
"אתה מפחד בגללי?" שאלתי בכנות.
"לא רק אבל גם".
"אל תפחד מההורים שלי, אני חושבת שהם הולכים לאהוב אותך" אמרתי שהתרגשות "אני בטוחה".
הוא חייך "יודעת מה, אני אהיה מוכן ברגע שאתה תהיי מוכנה".
מצמתי בעיניי "למה אתה מתכוון?"
הוא הרים גבה ואמר "ברגע שתרגישי מוכנה לספר עלינו, אני אהיה מוכן".
"אתה בטוח?" שאלתי בלחישה "אני יכולה לחכות לכל הזמן שתזקק, לא צריך למהר".
"לא" הוא אמר ונראה פתאום נחוש "אין שום דבר רע בנו, הייתי צריך להקשיב לדניאל כבר לפני הרבה מאוד זמן, אין שום דבר רע בכך שאני אוהב גם בנים" הוא עמד זקוף "נוסף לכך, אני מרגיש צורך להוות דוגמא".
שון. כמובן.
חייכתי ויחד נכנסו למטבח. עזרנו לבנות לסדר שולחן, לשים את הסלטים הרבים שהכינו, אפילו אמא מצאה שם את מקומה, היא נראתה שלווה יותר מהרגע שנצמדה לאמו של כריס. משהו ברוגע ובחום של אמו כנראה דבק בה והצליח לגרום לה לחוש שלווה.
היה מדהים לראות את שתי המשפחות שלנו יחד, מדברים, מבלים, ופשוט זוכים להכיר האחד את השני.
קיארה יצאה מהמטבח רק בכדי לפקח על עריכת השולחן, היא לא חשבה שנדע לעשות את זה מספיק טוב, היא לא התביישה לחלק פקודות.
"שון! אתה מקפל את המפיות נורא ואיום!"
"כריס, שים את הפרחים במרכז השולחן, לא בצד!".
"סק-הנסיכה, את עושה רווח גדול מידי בין הצלחות!".
כריס התקרב אליי "תמיד ידעתי שהיא משוגעת".
דחפתי אותו קלות בכתפי "אתה חושב?"
"ריין!" קיארה צעקה וכולנו השתתקנו "אני רוצה לציין שהוא היחיד שיודע לערוך שולחן מעולה".
כולנו פרצנו בצחוק שגרם לה להסמיק ולהפנות לנו את הגב.
התרחקתי מעט מהחבורה רק בכדי לקחת עוד צלחות, ערכנו שולחן לעשרים איש, צירפנו אלינו אץ מחצית מהשומרים שהגיעו, היתר יאכלו אחרינו כיוון שבכל זאת אי אפשר להשאיר את הבית בלי אבטחה מספקת.
"סקיי" אבי הפתיע אותי וקפצתי בבהלה.
"אבא" אמרתי מופתעת.
"את יודע, אני מחבב את משפחת רודריגז, אנשים חמים ונבונים".
"אתה צודק, אבא, הם מדהימים, הם קיבלו אותי אליהם מדהים, כאילו אני הבן שלהם, הם לא אפילו לא התעמקו יותר מידי מאיפה כריס הביא אותי".
הוא חייך ושילב את ידיו מאחורי גבו "כריס" הוא אמר "אני כנראה צריך לתת לו חנינה".
הנהנתי מיד.
אבא הביט בו מנסה לעקוב אחרי הצעקות של קיארה "בחור מיוחד" אמר "מסור למשפחה ולאחים שלו".
בהיתי בחבר היפה שלי "כן".
"אחיו היה גיבור, לפי מה שאתה מספרת לי נשמע שיש עוד גיבורים במשפחה הזו".
חייכתי בחולמנות.
"סקיי" הוא הסיט את מבטו חזרה אלי ואני נאלצתי לקרוע את מבטי מגבו "אני מנסה להבין, היית מוכנה להבריח אותו מהכלא ולצאת למשימה שיכלה להרוג אותך, דרוש אומץ ואולי גם טיפשות בכדי לעשות מעשה כה נועז.
אני מבין שהרגשת צורך לסיים את מה שהתחלת, בדיוק כמו שתמיד חינכו אותך, ועדיין... אני תוהה לעצמי" עיניו בחנו את פניי "כמה הבחור חשוב לך?"
לא חשבתי יותר מידי.
"כריס!" קראתי, הוא פנה אלי מיד, הוא היסס רק לרגע לפני שצעד לעברי בנחישות.
"הוד מעלתך" הוא עמד לפניי והרכין קלות את ראשו.
"כריס" המילה נאמרה בעוצמת כזו שעיניו ננעצו בעיניי.
הוא הבין. הוא נראה נחוש אך מעט מפוחד.
אולי עשיתי טעות, אולי הייתי צריכה לחכות, אולי הייתי צריכה לתת לו לעשות את זה בדרך שלו, זו החלטה שלו לא פחות משלי.
אבל לא חשבתי על זה באותו הרגע.
משכתי אותו בצווארון חולצתו והצמדתי את שפתיי לשלו.
מודעת לשקט הפתאומי, למבטים של שון, קיארה ובעיקר של אבא שעמד בצמוד אלינו וזכה להסתכל מהשורה הראשונה.

**************************************

אני רק רוצה לציין שלא נשארו עוד הרבה פרקים!

תהנו:)
אשמח לשמוע מה אתם חושבים💙