הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 45

התעוררתי כשראשי מונח על משטח כלשהו יותר נוח מכרית, כלומר, הוא בוודאות לא היה כרית.
ברגעים הראשונים עוד התעקשתי להשאיר את עיניי סגורות. פשוט כי משהו בתוכי אמר לי שכך יותר טוב, אך לא יכולתי להשאיר אותן סגורות לנצח. נוסף לכך, האור מהחלון היה נורא עקשן.
פיהקתי, התמקמתי מחדש בתנועות קטנות ומעגליות והסתובבתי הצידה.
התנועות היו מספיק חזקות כדי להעיר את הכרית החדשה שלי.
"סקיי...? סקיי!"
ראשי התרומם ונחבט בכרית שתחתיי.
כריס הזדקף לישיבה "ההורים שלך יהרגו אותי" הוא בלע את הרוק "תרתי משמע".
שפשפתי את עיניי ופיהקתי "ההורים שלי לא רוצחים".
כריס החוויר.
הזדקפתי גם אני והבטתי בו. שיערו השחור נראה מושלם, בניגוד לשיערי שבטוח היה בלגן אחד גדול.
עינין הכחולות נראו מודאגות, הוא הביט בי כשאמר "אני לא אמור לישון עם הנסיכה".
צמצמתי את עיניי בהתרסה "אני לא מספיק טובה בשבילך".
לרגע הוא נראה המום וברגע הבא הוא פרץ בצחוק.
"זה לא מצחיק" שילבתי את ידיי על חזי וחיכיתי שהוא יפסוק לצחוק.
"לא, סקיי" הוא אמר בסופו של דבר ברוך "כי את יורדת הכתר, אסור לי ללכלך אותך. אבא שלך ירצח אותי במו ידיו כשהוא יגלה-".
"אם"קוך שלישי הרס את רצף הסברו של כחול העיניים.
שני זוגות עיניים הופנו אל המאבטח שנשען בנינוחות על הדלת.
"אם הוא יגלה" אמר ריין.
חייכתי.
"אני אוהבת את המילה הזו".
כריס נאנח "אם זה מה שיציל את חיי, גם אני אוהב אותה".
לכמה רגעים השתרר שקט, שקט שנע בין אווירה מתוחה לבין עייפות כללית של כולם. הבטתי בריין, עיניו היו עלי, ננעצות, דוחקות לפעול. לפעול לפני שנצטרך לצאת.
"אני מצטערת" שברתי את הדממה.
מבטו של כריס נח עלי בצורה מוזרה.
בלעתי רוק "על כל מה שקרה. רציתי לספר לך, אבל בדרך שלי ובזמן המתאים, החיים הקדימו אותי, אחרת אני הייתי מספרת לך".
המשכתי לפני שיצליח לקטוע אותי "אני יודעת שזה לא כל כך משנה אולי, כי בסוף שיקרתי לך אבל תבין, אני לא מתחרטת על זה, לא יכולתי לספר את האמת על הזהות שלי".
הוא עדיין הביט בי מוזר, משהו בין אני עייף לבין אנחנו תמיד נפתח את הבוקר שלנו בשיחות כבדות?
"לא חשבתי שמישהו עלול לפגוע בכם, חשבתי.. אתה יודע שיחפשו אותי, אולי יחטפו אותי או יפגעו בי, בכל זאת אני הנסיכה, אבל לא חשבתי שהם יפגעו באחותך" משכתי באפי.
"אני יודע" הוא לחש "אני יודע שלא היו לך כוונות רעות".
"אתה יודע?" לחשתי בחוסר אמון.
הוא צחק ביובש "הבהרת לי זאת היטב גם בכלא וגם בכל הפעמים שבילינו יחד".
"אבל שנאת אותי" פלטתי מבלי לחשוב "ממש תיעבת אותי, אני יכולה להבין-".
הוא קטע אותי בחיוך "לא שנאתי אותך. כעסתי עלייך. אלו רגשות שונים" הוא העביר קווצת של שיער אל מאחורי אוזני בהיסוס "אני יכול לכעוס עלייך ואם זאת לאהוב אותך, ולכן אפילו לכעוס עלייך יותר".
עיניו היו כקרן אור. קרן האור הפרטית שלי.
"אני רק רוצה להבין משהו" הנהנתי במהירות, לא התכוונתי להרוס את הרגע. כריס החווה בראשו אל ריין "מה החלק שלו בכל הסיפור?"
ליקקתי את שפתיי. הוא חייב לשאול את מה שאני לא יכולה לומר?
כאילו קרא את מחשבותיי הוא אמר "זה בסדר אם את לא יכולה לספר לי עדיין, אני מבין שיש פה דברים חשובים יותר ממני".
אולי רק דמייני, אך היה נדמה לי שיש נימה מרירה מעט בקולו.
וזה מה שגרם לי להחליט. סיימתי עם השקרים.
"שמו הוא ריין" אמרתי בהיסוס קל "ריין הוא שומר בארמון, לוחם והחבר הכי טוב שלי" חיוכו הבזיק לעברי ואני חייכתי אליו בחזרה, שואבת כח מהמחווה הקטנה.
"למעשה כשברחתי מהארמון אמי פנתה אליו בבקשה שישמור עלי בבטחה כל הדרך עד שאסכים לחזור לארמון. היא עשתה זאת בסתר, המלך- אבא לא יודע .
ריין תמיד חיכה לי בצללים, שמר ודאג שלעולם לא אהיה לבדי וללא הגנה. אתה יודע, הוא לא התערב כשגנבו לי את הנעליים" נעצתי בו מבט מצמית והוא הרים ידיים "אבל הוא תמיד היה לצידי וידעתי שאם אהיה זקוקה לו, אם מישהו או משהו יאיים לפגוע בי הוא ייצא מהצללים ויבוא לעזרי".
כריס צמצם את עיניו ומיד הן נפקחו לרווחה כשאמר "אני זוכרת אותך, אתה ירית באחד החוטפים של אחותי".
"מצטער שלא יכולתי לעשות יותר" זו הייתה הפעם הראשונה שריין דיבר בשיחה.
כחול העיניים הנהן "זה בסדר, זו לא אשמתך".
"ריין הזהיר אותי באותו היום, הוא זיהה שעוקבים אחרינו, ועדיין לא הייתי זהירה מספיק".
כריס לקח נשימה עמוקה "ולפי השיחה שלכם בלילה אני מבין שהוא גם עזר לך בבריחה שלי".
חייכתי "נכון, הוא עזר לי בכמה ךרטים טכניים ובדבר החשוב ביותר. להביא את המלך והמלכה אלי".
כריס מצמץ בעיניו "זה היה מתוכנן?"
הנהנתי "אך לא אוכל לספר לך יותר מכך כעת".
הוא נשף אוויר בחיוך "מצפות לי עוד הפתעות בדרך".
חייכתי.
המשכנו להביט זה בזה עד שכחכול בגרון קטע אותנו "מצטער" ריין משך בכתפיו "זה דביק מידי בשבילי".
כריס הסמיק והתמתח "אולי כדאי שנקום, בטח כולם מחכים לראות מה איתך".
מסתבר שזה לא הי כה פשוט. אתמול הייתי מלאה באדרנלין כך שגופי נשאר דרוך וערני, אך היום כך האדרנלין התנדף ונשארתי חלשה וכאובה.
בדרך נס כלשהי כריס קיבל רק מכות יבשות או שטחיות, כל שמלבד שרירים תפוסים וסימנים מכוערים על הגוף (הייתי מצפה שזה יוריד קצת מהיופי שלו, אך הוא היה אפילו יותר יפה!).
לעומתו אני קיבלתי את כל החתכים המרשימים, את כל שיסופי הגוף. היו לי יותר מידי תפרים, הודות לכריס שדאג לחבר את הגוף שלי בחזרה, ויותר מידי חתכים ומכות שטחיות, אפילו בראש.
כל הגוף שלי כאב.
כריס עזר לי לרדת מהמיטה בצורה מאוד לא אלגנטית והוא אפילו עזר לי להחליף בגדים, מה שהיה מביך מאוד כיוון שהייתי פיכחת לחלוטין. אמא של כריס השאירה לריין שיעביר לי שמלה חדשה ורחבה, הודותי לה בכל ליבי, היא ידעה שאזדקק למשהו רחב עקב פציעותיי.
ידיו של כריס היו כה עדינות על גופי, מגעו כמעט בלתי מורגש, הוא גרם לי להרגיש קצת יותר בנוח עם עצמי ביחס למצב המביך.
"שנצא?" הוא חייך אלי.
לצאת פירושו לתת לכולם להביט בנו.
לצאת פירושו לספר את מה ששמרתי לעצמי.
לצאת פירושו לספר לכולם מה קרה.
אני חייבת הסברים ליותר מידי אנשים. יכול להיות שאני חייבת אפילו הסברים לממלכה. אבל בעיקר להורים שלי.
ועם זאת, הייתי שמחה לדחות את השיחה יותר.
נפניתי אל שני הבנים שבחדר "אני מוכנה שאתם מוכנים".
החלפנו מבטים אחרונים, ריין פתח את הדלת ושלושתנו יצאנו מהחדר.
לפחות זה היה התכנון.
כריס יצא ראשון רק שלפתע הוא נעצר ואני נתקלתי בו בצורה מאוד לא נסיכותית, לריין בכלל לא היה איך לצאת כיוון שאני עמדתי בצמוד לפתח הדלת.
לא הבנתי למה הוא נעצר. הפניתי את ראשי קדימה מעט כדי להציץ, התחלתי לדבר אך נעצרתי לפני ההברה הראשונה, כיוון שהבנתי למה הוא נעצר.
הוריי, המלך והמלכה בכבודת ובעצמם עמדו מולו, זקופים במלא גובהם והדרם, ומה שהיה חשוב יותר הוא שהם יצאו מהחדר הקרוב אלינו, מהחדר שאיש לא היה רשאי להכנס אליו, החדר שהיה ריק שנה ביחס ישיר למותו של בעליו. הם יצאו מהחדר של דניאל.
ידיו של כריס נקפצו לאגרופים, פניו איבדו מהצבע שלהן וחזהו עלב וירד בפראות.
הוא לא קד. לא השתחווה. ואפילו לא ברך אותם.
זה ממש לא טוב.
ממש ממש לא טוב.
הוא רק עכשיו יצא מהכלא!
יותר נכון... ברח.
"אבא, אמא!" קראתי בניסיון להציל את המצב.
עיניה של אמי הופנו אלי מיד ונראתה בהן הקלה עצומה, אך עיניו של אבי לא משו מכריס. וכך גם להפך.
"צהריים טובים, אדוני הצעיר" אבי היה הראשון לברך. קולו נוקשה, לא ידידותי.
"הוד מעלתו" הוא הרכין את ראשו ובשניה האחרונה פנה גם למלכה למרבה ההקלה.
כריס מצמץ בעיניו.
נגעתי קלות, בתנועה נסתרת מהוריי ברגלו, בתקווה שהמגע ירגיע אותו. הוא לא.
כשהסתכלתי בעיניו של כריס ראיתי בהן כעס עצום אך גם כאב. הוא נראה מיוסר.
גופו דרך אך לא כמי שיכול להילחם, אלא כמי שנלחם ונשבר אך נעמד על רגליו למרות הכל. פניו היו חיוורות ומסכת כעס שמאחוריה הסתתרו הייסורים כיכבה על פניו.
הייתי חייבת להגיב.
לפני שהספקתי לעשות משהו, דמות חדשה נכנסה לשדה הראיה שלנו.
"הוד מעלתכם" הקידה שלו הייתה מושלמת.
שון התקרב עוד, הוא היה לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש, שקיות כהות נראו תחת עיניו הזוהרות, שיערו השחור היה פרוע, פניו היו חבולות וידו הייתה עטופה בגבס.
אבי כיבד אותו בניד ראש.
"אני מתנצל על התנהגותו של אחי הגדול" הוא ניסה להשמעה אדיש אך יכולתי להרגיש אותו כמות הרגש מתחת "זה היה החדר של אחינו הבכור, דניאל. כריס קרוב אליו בגיל והם היו החברים הכי טובים" הוא מצמץ ובלע את רוקו "דניאל נהרג כשהוא הגן בגופו על הפקודים החדשים שלו" קולו רעד מעט ראיתי שהוא נאבק בשליטה על בעצמו.
"בבקשה, הוד מלכותך, תסלח לאחי, קשה לו, קשה לכולנו כשזה מגיע לדניאל" ראיתי דמעות שאיימו לצאת בעיניו "הגעגועים אליו מייסרים, זה פגע בכולנו חזק, זה שינה את כולנו. זו הייתה תקופה קשה. לפעמים... אני חושב שמבין כולנו, ואני לא מזלזל באבל של אף אחד מאיתנו, כריס קיבלת את זה הכי קשה.
אני מכיר את אח שלי" הוא הביט בכריס וחייך אליו, חיוך מתוק ושברירי "הוא יעשה הכל בכדי לשמור על המשפחה שלנו ביחד, גם אם זה אומר שהוא יאבד את עצמו בדרך. יש לו לב ענקי מזהב טהור. הוא כולו טוהר. הוא מתחשב, והוא שם את מי שחשוב לו במקום הראשון" הוא הביט בי כשהוא אמר את זה ואני הסמקתי "אפילו לפני עצמו. אני יודע שהיו להם.. חילוקי דעות, אבל בבקשה, תתן לכריס הזדמנות".
לרגע אבי היה נראה המום וכשהוא פתח את פיו הוא אמר את הדבר האחרון שציפיתי לשמוע "אחיכם היה דניאל רודריגז?"
אמי הביטה באבי, שון הביט בכריס ואני ניסיתי להביט בכולם בו זמנית.
כריס הצליח להנהן "אתה מכיר אותו?"
אבי גיכח בחוסר אמון "ברור שאני מכיר אותו" הוא נשמע נפגע אפילו "הוא פעל בצורה מדהימה שלא נראתה כמוה מעולם בצבא שלנו, דניאל הוא גיבור. כמה מהטירונים שלו עובדים בשירות אצלינו"
הוא החווה בראשו אל ריין.
"מה?" הבטתי בו המומה.
אוזניו האדימו והוא הנהן.
"אח שלי היה.. המפקד שלך?" כריס נשמע עמום שלרגע פחדתי שכל זה כבד עליו והוא יתעלף.
למרות המדים וכלי הנשק היה בו רק רוך כשדיבר "דניאל הציל את חיי ואתה הולך באותו המסלול, הוא הציל חיים במותו ואתה מציל אנשים בחייך" הוא הגניב מבט מהיר לשון לפני שהמשיך "אם הוא היה רואה אותך היום, הוא היה גאה בך" הוא הביט בשון וחייך "ובך".
גופו של כריס התחיל לרעוד לידי, ריין שלא היה מודע לכך כנראה המשיך "הוא דיבר עליכם, אין מספיק מילים כדי להסביר לכם כמה הוא אהב אתכם".
זה השלב שבו שניהם נשברו. שון התחיל לבכות ראשון וברגע שזה קרה הוא הפנה את גבו וברח משם.
לכריס לא היה מספיק כוח ללכת אפילו, הוא פשוט עמד ובכה שם מול כולנו "תודה" הוא לחש ועיניו המשיכו להרטיב את פניו.
אמי כחכחה בגרונה "נשאיר אתכם לבד" הוא שלבה את ידה בזרועו של אבי ודחקה בו קלות.
כשהם היו לידו אבי הניח במחווה מאוד לא צפויה את ידו על כתפו של כריס, כריס נדרך, אך הוא רק אמר "תודה שהצלת את בתי. אשמח לדבר איתך בארבע עיניים יותר מאוחר".
המלכה סימנה לריין ואמרה בקול עדין אך מצווה "תן להם פרטיות ותשאר קרוב מספיק להשגיח".
הוא הנהן וקד.
ברגע שהם נעלמו במדרגות משכתי אץ כריס אלי לחיבוק תומך, הוא היה זקוק לזה, והוא אכן התרפק עלי.
בזווית העין ראיתי את ריין מתרחק, בדיוק כפי שציוותה המלכה. אך לא יכולתי שלא להבחין בכך שהוא נעלם לאותו הכיוון ששון נעלם.

**************************************

אעאעאע חזרתי!
מה אתם חושבים על המידע שריין החסיר מאיתנו? ועל הצד החדש שגילינו על המלך🤔

הוו אגב, פתחתי עמוד אינסטגרם לסקירת ספרים, מוזמנים לעקוב:)
TheMagicBook.HB

לילה טוב!!