הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 34

הרגשתי שבורה.
הגוף שלי היה שבור, רצוץ.
ומי שהיה הכי שבור, היה ליבי.
הייתי כה שבורה וכאובה שלא היה לי הכוח אפילו לבכות. לא היה לי כוח להזיז את גופי.
שכבתי על המיטה במשך שעות, מבלי להרדם, פשוט בהיתי בתקרה שמעליי, והכרויות עלו והציפו אותי. זיכרונות יפים יותר, כמו החיוך של כריס והעיניים שלו שתמיד זרחו לעברי. הריצות והפיזוזים של ויוי וטומי הקטנים. החוזק והשקט הנפשי של שון, הילד במשפחת רודריגז שהערצתי.
הוא בניגוד אלי, היה מכריח את עצמי לקום. הוא לא היה נותן לעצמו לשכב, לדמם, לעשות אמבטיה בדמו שלו.
לא.
הוא היה קם.
הוא היה מכריח את עצמו לקום, הוא לא היה נותן לאף אחד לזכות לראות אותו שבור. והוא היה עושה משהו.
אני לא.
אני שכבתי על המיטה, בבהייה חסרת תכלית, בידיעה שויוי מוחזקת בשבי, ומי יודע מה עלה בגורלם של שני בני המשפחה הנותרים.
וכל שעניין אותי היה חיבי השבור, והכמיהה למראהו ולמגעהו של החבר שלי לשעבר ששונא אותי עכשיו.
הוא חושב ששיקרתי לו. הוא חושב שעבדתי עליו למען מטרה כלשהי, מטרה שכנראה מכילה רק את רצוני האישי.
אבל הוא טועה.
לא עבדתי עליו, לא באמת, עבדתי, שיקרתי לכולם, אבל הוא ידע את האמת. לפחות חלק ממנה.
כשהייתי בן זה לא היה שקר, הוא פשוט לא יודע. והוא לא נותן לי להסביר לו. אם הוא רק היה מקשיב לי.
במשך יומיים הייתי זרוק במיטה, נעול בחדר, ללא איש מלבד קלרה המסכנה לצידי.
בלילה השני, כשחשבתי שאיש אינו ער בארמון מלבדי, נשמעו דפיקות חלושות על הדלת, הייתי אומר אפילו מהוססות קצת.
סימנתי לקלרה בידי לבדוק מי שם.
לא הייתי מפנה לבאים את תשומת ליבי אלמלא ראיתי את קלרה קדה כמה פעמים.
"הנסיכה סקיי" היא אמרה בנועם "הוד רוממותה המלכה".
כמובן שהיא פתחה את הדלת.
ציפיתי למבקרת אחת, אך נכנסו שניים.
מבטי קפץ ראשית על שומר שלצידה, ריין, הוא היה כה נאה בבגדי השומר שלו, גבו זקוף ושריר לא נע בפניו מלבד עיניו שהביטו בי בעוז.
הרגשתי מוגכחת ומיהרתי להזדקף במיטה לבושה בכותנת בגוון ורוד עתיק.
"סקיי" הרוך שבקולה כמעט שבר אותי, כמעט.
"היי אמא".
היא משכה אותי לחיבוק ואני התרפסתי בחיקה. הרגשתי בטוחה, לא הבנתי כמה התגעגעתי לזרוק את האחריות על מישהו אחר.
כשברחתי מהארמון הייתי בדריכות תמידית, הייתי אחראי על עצמי, אחראי על הנתינים שלי ותוך כדי הייתי צריך להתאמץ שלא יעלו עלינו הזהות שלי והשומרים של הארמון לא ימצאו אותי.
היה איתי איזשהו פחד קבוע, חלק שתמיד פחד ושמר על דריכות, לא הייתה לי ברירה. כאן יש את אמא ואבא, כך שחלק מהאחריות ירד מכתפי, ידעתי שאני בטוחה כשאני כאן, בפנים, בין הידיים שלה.
הרגשתי חום, אהבה, געגוע. כל רגש יפה שקיים.
אם כך, מדוע אני מרגישה שכתפיי שפופות יותר מקודם?
"אמא" משכתי בחולצה בחוסר מלכותיות, נשמתי את הריח שלה, נצרתי אותו בזיכרוני.
אמא ניתקה אותי בעדינות ממנה בסופו של דבר, והביטה בי "התגעגעתי אלייך, בתי האהובה" קולה כמו ליטף אותי.
"גם אני אלייך" לחשתי.
"תראי אותך" היא חייכה "קיבלת קצת צבע".
צחקתי בביישנות, אחרי כל השעות שביליתי בשמש, הגיוני.
"ונדמה לי שפיתחת קצת שרירים" היא לא אמרה זאת בביקורת, אלא פשוט כעובדה. לא הגבתי.
היא הביטה בי בכל כך הרבה אהבה שהלב השבור שלי כמעט לא היה מסוגל להכיל.
"איך היה לך?"
קימטתי את מצחי "למה את מתכוונת?"
"בדיוק למה שאמרתי, איך היה לראות את העולם שמחוץ לארמון?"
גיכחתי "את לא אמורה לכעוס עלי, לצעוק, להזכיר לי את כל הטעויות שעשיתי?"
אימי הרטיבה את שפתיה, טריק שנועד למשוך זמן, לחשוב, לפני שאמרה "סקיי חמודה שלי, אני מבינה אותך, תמיד הבנתי את התשוקה שלך לראות את העולם. גם לי לקח זמן להתרגל למצב הקיים, גם לי היה קשה ואני הגעתי משם".
אמא שלי לא נולדה נסיכה, כמוני. אבא נולד הנסיך של ממלכת אורנוליה, אמא הגיעה ממשפחה מאוד מאוד מאוד עשירה ומיוחסת, אבא אומר שאחד הדברים שהוא היה אוהב באמת, זו הפשטות שלה.
היא אף פעם לא נראתה ולא התנהגה כמו מישהי ממוצא מיוחס, היא התנהגה כפשוטת העם, העדינות שלה, הסבלנות, התמימות, היא לעולם לא הרימה את קולה בלבד כשאשר היא פרצה בצחוק מתגלגל, היא לעולם לא חשבה שהיא שווה יותר ממישהו אחר. היא לא נתנה לייחוס שלה לקבוע לה את היא תגדל להיות, היא בחרה מי היא רוצה להיות. הכסף... היה רק פרט שולי, מבחינתה.
זו אחת הסיבות שאבי התאהב בה. אמא שלי מדהימה.
"כאב לי שנאלצנו לאסור עלייך לצאת" לפני שמחיתי היא אמרה "את מספיק חכמה בכדי להבין את החלטתנו, לא יכולנו לקחת סיכון בנוגע לביטחון שלך.
אני לא כועסת ומעולם לא כעסתי על שברחת, סקיי, הבנתי את תחושתך, הבנתי את הרצון הכואב שלך. דאגתי, אך מעולם לא כעסתי.
מה שחשוב לי, הוא שהבת שלי תהיה מאושרת" היא חייכה "את יכולה לומר לי שכך הרגשת?" היה לה ניצוץ שובבי בעיניים.
"כן" אמרתי והסמקתי קלות "היה מדהים, הכל כל כך שונה מכאן, שם אף אחד לא מתלבש כמונו, השמלות של הנשים הם מהבד הכי פשוט שיש והן דקיקות ו-" עצרתי רק כדי לקחת אוויר "את יודעת שיש להם שוק? והם מוכרים בדוכנים קטנים את האוכל שלהם, זה כמו מפגש נחמד עם כולם. אני ממש אהבתי להיות שם, יש שם עוגיות מדהימות!".
היא חייכה, והייתה שמחה אמיתית בעיניה "גברת רודריגז מכינה אוכל טעים לפעמים אפילו יותר משל השפים שלנו! היא מבשלת פשוט טוב. היא גם הרבה זמן במטבח, היא צריכה לבשל להרבה נפשות".
אמא צחקה "שכחתי שמעולם לא טעמת אוכל שאנשים רגילים מבשלים".
הסמקתי "היא באמת טובה".
"אני בטוחה".
היה רגע של שתיקה לפני שאמא אמרה "שמעתי שיש לך חבר?"
זזתי במקומי באי נוחות.
"ושמעתי שהוא בכלא שלנו כעת".
לא הופעתי שהיא יודעת, רק שנאתי את העובדה שכך היא מכירה אותו "הוא בחור טוב".
היא הביטה בי מבלי למצמץ "הוא בכלא".
"באשמתי" לחשתי והשפלתי את מבטי "הוא יושב שם באשמתי, הוא צריך לצאת משם, אמא, הוא לא אשם בדבר".
אמא בלעה את רוקה "אני מאמינה לך".
"והוא שונא אותי" הוספתי בלחישה כאובה.
"אני מצטערת לשמוע, יקירה".
הרמתי אליה את עיניי "הוא חושב ששיקרתי לו, והוא שונא אותי".
"ואת שיקרת לו?"
לא עניתי. איך יכולתי לענות? איך יכולתי להסביר לה שלא שיקרתי לו, איך יכולתי לספר לה שלפעמים אני מרגיש שאני בן? שזה ךא היה שקר או משחק. אלו היו החיים שלי.
"הוא בן אדם טוב" לחשתי לאחר שהשתררה שתיקה ארוכה.
"הוא בכלא".
"אז תוציאי אותו משם!" קראתי בייאוש.
היא חייכה ביובש "חשבתי שאת יודעת שלא כך דברים עובדים".
הרגשתי חוסר רוגע, הייתי חייבת להזיז את הגוף, לעשות משהו, רציתי לצעוק בתסכול.
"מה את מתכוונת לעשות?" היה בקולה רוגע שלא התאים לאווירה.
הרמתי את ראשי והבטתי בה בחוסר הבנה.
"השינוי מתחיל בך, סקיי" היא ליטפה את הלחי שלי "לא חינכתי אותך לשבת בחוסר מעש, אני גידלתי ילדה דעתנית, שאפתנית ואקטיבית. יש לך הכוח לשנות דברים, בין אם את מאמינה בכך ובין אם לא. חשבי על כך, סקיי".
היא רכנה קדימה ונשקה למצחי "ברשותך אני אכנס לשירותים לפני שאלך".
הנהנתי כבדרך אגב כשמוחי עדיין היה עסוק בלפענח את דבריה של אימי.
מה היא רצה שאעשה? אינני יכולה לעשות דבר, היא אינה רואה שידיי כבולות?
"סקיי" הקול ניסה להעיר אותי מהרהורי "סקיי".
הרמתי את עיניי ומצאתי את עצמי מביטה אל תוך עיניו של השומר שהיא השאירה איתי, האחד והיחיד "ריין?"
הוא הרים לי קצות שפתיו בהתחלה של חיוך ידידותי "איך את מרגישה?" הוא לחש.
הוא לא היה אמור לדבר איתי, הוא שומר בארמון, הוא לא אמור לפנות אלי כך, אבל זה ריין, והתגעגעתי אליו.
"לא טוב" עניתי בכנות ונאנחתי.
"אני מצטער" הוא לחש "אני מצטער שזה נגמר כך".
מיהרתי לומר "זו לא אשמתך, אתה פעלת הכי טוב שיכולת, טוב שלא חשפת את עצמך".
הוא לא הגיב מלבד משיכה קטנה באפו.
"היה כל כך כיף שם" לחשתי בעצב "אתה זוכר?"
"בטח שאני זוכר" הוא לחש וחיוך קטן עיטר את שפתיו.
"אני הרסתי הכל" התכדררתי על המיטה שלי "אני הרסתי הכל, כריס שונא אותי, אבא ואמא כועסים עלי, מי יודע מה יקרה עכשיו" נשמעתי אבודה גם באוזניי. הרגשתי שהלכתי לאיבוד בתוך המבוך של חיי. מי יודע איפה היציאה.
"אז תתקני" הייתה נחישות בקולו ריין שגרמה לי להביט בו "את היחידה שיכולה לתקן את מה שעשית".
"איך אני יכולה?" קולי נשבר "הכל מתפורר סביב, אתה לא רואה".
"תחברי את הכל מחדש, תראי להם מי את, סקיי, תראי להם שאת לא סתם הנסיכה, תראי להם את הכוח שלך, את הנחישות שלך, את המוכנות שלך. תראי לכריס את ההוכחות שהוא צריך".
"זה נשמע הרבה יותר קל ממה שזה".
הוא נעץ בי מבט קשה "אני חושב שהגיע הזמן שתפסיקי לעבוד על עצמך. תקבלי את מי שאת ותראי את זה לכולם, לא תוכלי לחיות כשאת חצויה כל חייך".
מבטו היה קשה ורך בו זמנית "תני לאנשים את התקווה שהם צריכים. תתחילי לפעול, תצילי את מי שאת צריכה, תעזרי לאנשים, תעשי את הדבר הנכון. את לא מבינה, כולם רק מחכים ונכונים לעמוד לצידך".
עך מה הוא מדבר? אני לבד!
המים הודחו באסלה. היו לנו שניות בודדות לפני שאמא תצא.
"את לא מאמינה לי" הוא הנמיך את קולו לכדי לחישה חלושה "כשיצאתי לחפש אותך, יחד עם מספר רב של שומרים מהארמון, כולם מבוהלים ומפוחדים, אמא שלך תפסה אותי ומשכה אותי הצידה, הייתה לי משימה מיוחדת".
ראשי נטה הצידה בסקרנות.
"המשימה שלי הייתה לאתר אותך-"
כבר כמעט חשבתי שזה יהיה משהו אחר, משהו מקורי אולי, כולם קיבלו את ההוראה הזאת. כולם הצטוו למצוא אוצי ולהחזיר אותי לארמון. לבית שלי.
"-ולשמור עלייך".
מה?
"אמך ביקשה שאשמור עלייך, שאהיה לצידך כל העת שתרצי להסתובב בממלכה. וכאשר תרצי, שאדאג להחזיר אותך לבית בשלום".
מה?
אמא עזרה לי להסתובב בממלכה? אמא רצתה שאשלים את תכניותיי? שאצא לעולם?
"אמא שלך אוהבת אותך הרבה יותר ממה שאת חושבת. תעשי את הדבר הנכון, סקיי, ברגע שתהיי מוכנה את יודעת איפה למצוא אותי".

**************************************

הווו🤭🥺
מה אתם אומרים?

ותשמרו על עצמכם, חם מאוד בחוץ!