הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 22

הרגע היה מושלם.
אולי הכי מושלם שהיה לי בחיי.
כשנישקתי את קיארה, אמנם היית שיכור, אבל אני זוכר את הנשיקה, היא הייתה נחמדה אני אשקר אם אומר שלא נהניתי, אבל היא לא הייתה כמו לנשק את כריס. כשנישקתי את כריס הרגשתי יציבות, הרגשתי התאמה מושלמת, הרגשתי שכל דבר נמצא במקום הנכון.
היא פשוט הייתה מושלמת.
הטעם של שפתיו, הרכות שלהן, היופי שלו. מושלם.
התנתקתי ממנו.
הוא עמד מולי, מביט בי, עיניו המלוכסנות נצצו בשובבות ובמשהו ש.. אני חושב שראיתי תשוקה בעיניו, אני מניח שהוא מצא את אותו הדבר בעיני.
הוא כחכח בגרונו "התנהגות לא אופיינית של מטופל. אני צריך להוסיף זאת לגיליון".
הרמתי גבה "ומה אתה חושב בעניין, דוקטור?"
הוא עשה עצמו מהרהר בשאלה "אני חושב שאוכל להשאיר אותך בחיים אם אקבל עוד אחת כזאת".
חייכתי.
הוא היסס.
הוא קירב אלי את פניו קלות. עזרתי לו להתקרב בעזרת משיכה בצווארון החולצה שהועיל שלבוש לפני שתפר אותי.
"פחדן" לחשתי כשאפי צמוד לשלו.
הוא חייך אלי את חיוכו המתנשא "אני מעדיף מחושב".
"מחושב?" שאלתי והוא הנהן "אם כך, גלה לי את מחשבותיך".
"למה שאעשה את זה?"
גיכחתי לא יכולתי להתאפק והרמתי יד אחת לגעת בשפתיו, העברתי יד עליהן בעדינות, הן היו רכות רכות כך "בגלל-" שמטתי את ידי מטה "-שאני יכול להתמודד איתן יותר טוב ממך".
הוא פרץ בצחוק, בכלל לא נעלבתי, ממש לא.
"על מה אתה חושב?"
הוא התקרב אלי בשנית, עיניו חקרו את פניי. העיניים האלכסוניות מעט שלו, כל כך ממכרות.
הוא הפתיע אותי כשאמר "עליך" הוא דחף אצבע לחזה שלי "ילד מסכן שלי".
התבלבלתי. מסכן? מסכן?! הוא עובד עלי? אוי לא. אוי לא. הוא לא אוהב אותי, נכון? מה עשיתי לעזאזל?
למרות הבהלה ההיסטרית שמילאה אותי בפנים, קולי היה רגוע כששאלתי "מסכן?"
הוא הנהן והניח שתי אצבעות על הצוואר שלי. לקחת לי רגע להבין שהוא בודק לי דופק.
בפעם הבאה שהביט בי, היה על פניו מבט עצוב כל כך שהלב שלי התהפך בחזה. לפחות עד שהוא דיבר "אני חושש שאם לא תנשק אותי בשניות הקרובות אתה לא תשרוד את הלילה".
התאפקתי לא לדחוף אותי ממני. הוא יודע איך הוא הבהיל אותי? הוא מבין את השפעת מילותיו על תפוקת ליבי? משום מה הייתה לי הרגשה שהוא בהחלט היה מודע לכך.
"אני מעדיף למות מאשר לנשק אותך" נחרתי. אם הוא רק היה יודע כמה קשה לי לא להתנפל עליו ממש ברגע זה.
"אם כך, מדוע נישקת אותי מקודם?"
קימטתי את מצחי "התבלבלתי, חשבתי שאתה מישהו אחר".
הוא הביט בי רגע ארוך, הוא נראה מאוכזב. הוא משך באפו והתרחק לאחור "הבנתי" אמר בקול שקט.
"רגע" מיהרתי לאחוז בידו.
הוא הרים גבה "מה?"
"תתקרב" ביקשתי ממנו, הוא עשה כדבריי.
"עוד".
נשמתי על פניו, והוא נשם על פניי וזה היה כל כך חמוד.
כאן כל כוח הרצון שעוד היה לי התפוגג, הצמדתי את שפתינו בשנית בנשיקה ארוכה ומתוקה.
כריס עצם עיניים ועד מהרבה השתלט על הנשיקה ודחף את לשונו פנימה.
אוי רגע.
דחפתי אותו ממני.
הוא הביט בי בדאגה "מה העניין? כואב לך? נתתי לך מכה בטעות?-"
קטעתי את דבריו בהרמת יד לאוויר, הוא השתתק מיד "אני חושב שאני כבר מרגיש בחיים, חזק ובריא יותר".
כריס גלגל עיניים "בהחלט בריא".
הוא התקרב לעברי וצמצם את המרחק במהירות. הפניתי את פני הצידה "רגע".
הוא עצר, דרוך כולו. הוא הביט בי וראיתי שניסה להבין מה לא בסדר.
הרמתי אליו את מבטי בחשש "א-אני-" כל גופו שידר רוגע ושלווה, וזה הרגיע אותי "אני לא יודע להתנשק!" קראתי וכיסיתי את פני בידיי.
הוא התפוצץ מצחוק. הבטתי בו מבעד לסדק בין אצבעותיי.
הוא היה צריך להירגע לפני שהצליח לדבר "אתה נישקת אותי" הוא נראה משועשע לחלוטין.
"כן" אם לא היה לי כואב מידי לזוז, כנראה שהייתי מתפתל עכשיו במקומי באי נוחות "אני יודע בסיס, לא.. אני לא יודע מה עושים עם הלשון או עם הידיים או-" קברתי את ראשי עמוק יותר בתוך ידיי אפילו שלא הייתי בטוח שזה אפשרי "זה מביך אותי".
כריס, בעדינות אינסופית אחז בידיי והוריד אותן מפניי. הוא חייך, וכשהוא חייך כמו התאהבתי בו מחדש "אתה תלמד" הוא הרים את ידיי באוויר "נעשה את זה ביחד".
חייכתי אליו בביישנות "בסדר".
הוא הניח את ידיי מאחורי גבו ומיקם אותם שם, בהתחלה נבהלתי כשנשארתי שם לבדי "אתה יכול לעשות איתם מה שאתה רוצה, אתה יכול למקם אותם איפה שאתה רוצה ואיפה שאתה מרגיש בנוח, תקשיב ללב שלך ולמה שהן רוצות".
הנהנתי "ומה עושים עם הלשון?"
הוא רכן לעברי "סקיי" לחש ומבטו היה רציני "אם אנחנו לא חייבים להתנשק עם הלשון".
אבל אני רוצה. זה היה מיוחד.
"ואם אני רוצה?"
הוא חייך "כל מה שתבקש. רק תגיד לי אם אם יותר מידי".
בסדר.
הוא הביט בי, ואני הבטתי בו.
"למה אתה לא עושה כלום" גנחתי "פשוט תנשק אותי כבר".
הוא צחק. הוא התקרב לעברי.
פתאום נלחצתי "מה אני עושה עם הלשון?"
"תשאיר את החלק הזה לי".
הוא צמצם את המרחק בינינו.
ועצר.
לעזאזל איתו, הרגשתי שהשפתיים שלי משוועות אליו למרות שהן בכלל לא יודעות מה לעשות, למרות זאת זה לא מנע מהן לרצות אותו.
לא יכולתי יותר "פשוט תנשק אותי" התחננתי אליו.
והוא הקשיב לי.
שם, יחד עם כלי התפירה וערכת העזרה הראשונה שלו, למרות הלילה המתיש שעבר עלינו ולמרות הכאב הפיזי מהפציעה והתפרים, הרגשתי שהכל נעלם, ושם, בתוך כל הבלגן הזה הוא הצמיד את השפתיים שלו לשלי.
חייכתי.
"משהו משמח אותך?" כריס התרחק כדי לשאול ונתן לי להסדיר את הנשימה.
הוא נשך את שפתי התחתונה וממש הובכתי מהגניחה שנפלטה מפי.
כריס נראה גאה בה, הוא העביר את לשונו על שפתי ואני רק רציתי עוד ממנו.
הוא נישק אותי בעדינות, ברוך, במתיקות. הרגשתי מיוחד על שזכיתי בכך.
לפתע הדלת נפתחה וקול חלש אמר "כריס? כריס, אני-".
כריס מיהר להתרחק ממני ואני נשארתי לשכב על הרצפה חסר אונים ולהתנשף, התנחמתי בכל שגם הבחור שנישק אותי התנשף ונראה סמוק.
בפתח הדלת עמד לו אחיו הקטן, שלמען האמת לא היה כל כך קטן, והביט בנו בהשתוממות.
לפני שמישהו מאיתנו הספיק לומר משהו, הוא נשף אוויר בתסכול "תשכרו חדר".
כריס כחכח בגרונו "למעשה אנחנו בחדר, בחדר שלי".
שון שידו עדיין הייתה אחוזה בידית לא נראה מאושר. הוא יצא וסגר את הדלת מבלי להביט בנו.
כריס ואני החלפנו מבטים, לפני שמישהו מאיתנן הספיק לדבר או אפילו להשמיע קול, הדלת נפתחה בשנית.
"אני מצטער להפריע לכם ב- בדבר החשוב שאתם עושים".
"אנחנו לא עושים שום דבר" מיהרתי לומר וכחכחתי בגרונו.
שון הביט בי כאילו אני מטומטם. המבטים של הילד הזה יכולים להיות כל כך אכזריים. טוב, עד שכריס הסתכל עלי, המבט שלו יכול היה לשרוף אותי.
"בכל אופן" שון המשיך "באתי כי אני חושב שיש מישהו בבית. שמעתי רעשים מוזרים קודם בחוץ".
כריס קם, הוא הלך לאחיו הקטן והניח יד כמעט אבהית על כתפו "אל תחשוש" אמר בקול רגוע, לא שמתי לב עד לאותו הרגע לגופו הדרך ולשריריו הקפוצים של שון "הם כבר לא כאן".
שון לא הצליח או לא ניסה להסתיר הפעם את דאגתו "אתה בטוח?"
כריס הנהן, הוא החווה בידו אלי ואמר "טיפלנו בעניין".
שון הביט בי, ולא רק בי, הוא סרק את החדר והייתה לי הרגשה שדבר לא חמק מעיניו.
כשהוא הגיב, הוא התנהג בכלל לא כמו שציפיתי. ציפיתי לפחד, לבהלה אולי אפילו לכעס, אבל לא ציפיתי שהוא יגכח ויאמר "באמת תהיתי לעצמי למה אתה מתנשקים על הרצפה".
אני חושב שהסמקתי בכל גוון אפשרי.
הוא הביט בי ולאחר מכן התעלם ממני לחלוטין ודיבר רק לאחיו הגדול "הוא פצוע, נכון?"
כריס הנהן.
"ואתה טיפלת בו".
עוד הנהון.
שון נראה כמי שעומד את המצב. הוא כל כך הזכיר לי את אחיו הגדול והמקסים.
"הוא- בסדר?"
"כן, נצטרך ללכת לרופא מחר".
רופא? מחר? אוי לא, ממש ממש לא!
"רופא?" קפצתי במקומי והחובש הפרטי שלי דחק בי לא לזוז, עשיתי כדבריו רק כי עוד היה לי מה לומר "אני בסדר, אני לא צריך רופא, יש לי אותך!".
כריס חייך, חיוכו נראה עייף, עבר עליו לילה קשה וכעת זה נראה עליו "אתה צריך לראות רופא, צריך לוודא שהתפרים נעשו טוב ולוודא שלא יתפתח זיהום".
אני חושב שהחוורתי "אני אהיה איתך" הוא הוסיף.
שון נחר "לא ידעתי שאתה יכול להיות דביק, אחי הגדול".
כריס פרע את שערות ראשו באהבה, לא נראה לי שזה מצא חן בעיני שון אך הוא לא עשה דבריו כדי להפסיק את המצב.
"אתה יכול לשמור על.. כל מה שראית ושמעת בסוד?" לפתע הוא שאל את אחיו.
שון הביט בי בחשד "גם את היותכם ביחד?"
קפצתי שוב "אנחנו-" לא ידעתי איך להמשיך את המשפט מכאן.
השניים התעלמו ממני "בבקשה, אני אסביר לך הכל בבוקר".
שון הנהן "בסדר".
"תודה" הוא נראה אסיר תודה "לך לישון, אל תדאג לגבי השאר".
שון פיהק "לילה טוב, רבותיי" אמר בדרמטיות, רגע לפני שיצאתי מהחדר הוא הביט בי ואמר "אף אחד לא יכול לעמוד בפני הקסם של אח שלי".
עמדתי בפה פעור וצפיתי בו יוצא מן החדר בשקט.

**************************************רק כי היה לי זמן פנוי!
אני אוהב אותםם❤🧡💛💚💙💜