הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 6

הילדה הקטנה נגסה מהמאפה ושוקולד חם זלג על סנטרה, כשהיא לעסה התגלתה גומה חמודה בלחי שלה.
כמעט גנחתי בקול, כמה הייתי צריך את המאפה הזה עכשיו. שוקולד. בצק. שוקולד. וואווו.
רציתי לקנות גם לי כמה כאלו לפני שאתחיל להזיל ריר על המאפה שלה.
הרמתי את ידי והתכוונתי לבקש ממנו כמה מהדבר המתוק והנעים הזה, אבל המוכר הפנה את תשומת ליבו על הילדונת הקטנה.
"היי, ילדה! מה את חושבת שאת עושה?!" הוא צעק עליה.
הילדה עם הצמות הבליטה גומה מבלי משים וחייכה "אוכלת" היא ענתה בטון מצחקק כאילו היא לא מבינה איך המוכר לא רואה שזה מה שהיא עושה, אוכלת.
"טעים" היא גיהקה.
"תשלמי על זה!" הוא דרש ממנה.
הילדה הביטה בו בבלבול "אין לי כסף ואני רעבה" היא הושיטה יד באומץ שלי בטוח לא היה והתכוונה לחטוף מאפה נוסף, אולי היא רצה אחד בכל יד.
לפני שהיא הספיקה לקחת את המאפה שחפצה בו המוכר סטר חזק לידה והיא משכה אותה כאיחו נגעה באש. המכה הייתה כל כך חזקה שלא יכולתי למנוע מגופי מלהרתע. הייתי מזועזע.
הילדה הביטה ביד שחזרה אליה אדומה כולם, עיניה נפערו בהלם ומיד לאחר מכן בפחד, היא חבקה את היד על גופה ונראתה כמי שעומדת לפרוץ בבכי בכל רגע.
"תחזירי את העוגיה שאת מחזיקה, עכשיו".
היד של הילדה רעדה כשהיא הביטה בעצב במאפה שבידה, היא התקרה רק קצת, אני חושבת שהיא פחדה להתקרב לדוכן ואני משערת שזו אחת הסיבות שבגלל במקום שהמאפה יחזור למקומו שעל הדוכן, הוא נפל על האדמה.
בהתחלה היה רגע של שקט.
הילשה הקטה רעדה מאחורי הדוכן, בזמן שפניו של המוכר החליפו צבעים מכעס. לפתע הוא יצא ממקומו שמאחורי הדוכן והתקרב אל הילדה שכל גופו צועק עצמים.
זה היה הרגע שבו גופי נזכר איך לעבוד לאחר ההלם שקיבל.
בצעד מהיר חסמתי את לו את הדרך אל הילדה הקטנה, חצצתי בין השניים.
"זוז" הוא אמר ונראה כמי שלא יהסס לדחוף אותי הצישה בחוזקה אם אסרב לעשות זאת מרצוני.
שמרתי על גב זקוף ועל יציבות. הישרתי מבט אל עיניו, מבט חסר פחד כלפי חוץ ואמרתי "תעזוב את הקטנה, אני אשלם".
המוכר השמנמן התקרב אלי והצר את עיניו. יכולתי להרגיש את נשימותיו על פניי. הודות לאימוניי הרבים בארמון הצלחתי לשמור על הבעת פנים ניטרלית וחסרת פחד, אם כי בפנים הלב שלי דפק בחוזקה.
לא חשבתי שהריב הזה עלול להתדרדר למשהו גרוע יותר, ניסיתי לנחם את עצמי שגם אם כן, אני לוחם די טוב, אני יכול להגן עלי ועל הילדונת הקטנה בקלות. היה נדמה לי שהוא לא מומחה בלחימה, אלא אם כן אני טועה. קיוויתי שלא אצטרך לגלות את התשובה.
הרמתי גבה בשאלה.
הרגשתי בנוכחותה שת הילדה הקטנה מאחורי, יכוחתי להרגיש אפילו בקהל קטן סביבנו. יופי, רק זה מה שהיה חסר לי, ליצור סביבי התקהלות כבר ביומי הראשון בחוץ.
אבל לא יכולתי לסגת, לא עכשיו, ולא כשאני לא יודע מה יקרה לקטנה במידה ואשאיר אותה לבדי. נוסף על כך, אני הנסיך.. כלומר, הנסיכה, אני הנסיכה שלה, אני לא אשאיר אף נתין שלי חסר הגנה, אני אעזור להם.
המוכר נהם "בסדר".
הוא הסתובב ופנה חזרה אל עמדתו, הסתובבתי אל הילדה הקטנה. היא הביטה בי בזוג עיניים כחולות מבוהלות. קרעתי ברך וליטפתי ברוך את שערה "עדיין רעבה, קטנטונת?"
היא הביטה לצדדים, ולאחר רגע הנהנה.
חייכתי אליה "חכי רק רגע".
בדוכן, ליד המאפים עמדו כמה שקיות נייר, מילאתי שתי שקיות במאפים שהיא גנבה קודם, אחת בשבילה ואחת בשבילי. הושטתי אותן אל המוכר ומכיס מכנסיי הוצאתי מטבע זהב.
"זה יספיק?"
המוכר פער את עיניו בתדהמה.
"תשמור את העודף" משכתי קלות באפי והסתובבתי משם "יום טוב, אדוני".
הילדה הקטנה הביטה בי, ולאחר היסוס קל היא התקרבה אלי בצעדים מחושבים.
חייכתי אליה את החיוך הכי ידידותי שהיה באמתחתי ונופפתי לה בשקית.
היא התקרבה אלי והושיטה זוג ידיים קטנות ומהופנטות לשקית המאפים שבידי.
לא התאפקתי וצחקתי מהחמידות שלה "אני חושב שעכשיו יש לך מספיק מאפים".
הילדה חטפה ממני את השקית, אולי היא פחדה שאתחרט. היא מיד לתחה אותה וכבר נגסה באחת העוגיות, עיניה נעצמו בעונג, כמעט יכולתי לראות את הרוק שמילא את פיה. היא בלעה את הביס, ושלחה אלי מבט בוחן.
לפתע היא הושיטה אלי את העוגיה החצי אכולה ואמרה "תאכל, זה טעים".
באתי לומר לה שזה בסדר, שקניתי שקית אחת גם לעצמי, אך עוד לפי שהספקתי להוציא את המילים מפי מישהו צעק.
"ויויאן!"
הבטתי לשמאלי וראיתי בחור צעיר מפלס את דרכו אלינו בחצי ריצה חצי הליכה.
הילדה הקטנה הביטה בו כאילו היא צופה בסרט נע ודחסה את מה שנותר מהעוגיה אל פיה.
"ויויאן!" הבחור הצעיר הפנה לי את גבו, בהתעלמות מוחלטת ממני הוא רכן אל אחותו ואמר בכעס "לאן את חושבת שאת הולכת? ומאיפה הגיעו העוגיות האלה?".
כמעט נקשתי קלות על גבו, אני לא יודעת מי הייתה המורה שלו לנימוסים, אבל כנראה שהיא לא הייתה טובה במיוחד אם הוא לא ידע שלא מפנים ככה את הגב לאנשים, בייחוד לא כשמי שהוא מפנה לו את הגב הוא הנסיך שלו. ברגע האחרון ריסנתי את עצמי, זו לא הייתה אשמתו שהוא לא ידע מי אני, והייתי צריכה שהוא ימשיל לא לדעת מי אני.
אך כמו תמיד, לגורל יש תוכניות אחרות.
חשבתי שאולי זה הרגע שלי להיפרד מהם בבריחה אלגנטית, השתתפתי במספיק צרות ליום אחד, והאמת פחדתי שהבטן שלי תקרקר בקול מהרעב שתקף אותי, והייתי חייב למצוא מים ואוכל בדחיפות בשביל ג'ם, הוא בטח תשוש לא פחות ממני.
ברגע בו רגלתי הורמה מהאוויר בשביל הצעד הראשון, הבחור הצעיר פנה אלי. בגלל שהופתעתי מהתנהגותו, הסתבכתי עם הרגליים של עצמי ומעדתי עליו.
אני חייב לומר שהיו לו רפלקסים מדהימים. הוא תפס אותי והעזר לי להשיב לעצמי את היציבות שלי.
מצאתי את עצמי סמוק לחלוטין מביט הישר לתוך עיניו הקרות כקרח של הצעיר.
"מי אתה?" הוא שאל בקול נמוך, והעביר עלי את מבטו. אני לא יודע ממה הייתי מבוהל יותר, מכך שהקול שלו גרם לשיערותיי לסמור או מכך שהוא בחן את גופי בקפידה ומבטו נעצר על החרב שחגרתי למותני.
"אהממ אהה-" התחלתי לגמגם. היה לידי והותר זמן כדי להתחבט בדרך לכאן בשאלת שמי, בסופו של דבר היחלטתי שלא לשנות אותו. כוחם בטל יחשבו, יצפו שאשנה אותו, הם לא יצפו לחפש נער בשם סקיי כיורש העצר של הממלכה.
"ס-סקיי" מלמלתי בחוסר מלכותיות משווע שממש לא היה אופייני לי. כל היום הזה לא היה אופייני לי כלל וכלל, הוא כבר התיש אותי. מי ידע שכל כך קשה להיות אזרח פשוט בממלכה?
"סקיי?" בוא חזר על השם שלי בשקט והביט בפניי בעיניים מצומצמות, הרגשתי את החרדה ממלאת את גופי. הדרך בה הוא הביט בי, הדרך בה הוא בחן את פני, הבחור הזה מלחיץ.
"סקיי!" לפתע ויויאן קראה "כמו הנסיכה שלנו, נכון, כריס? נכון?"
היא משכה בשרוולו של כריס כל כך בנחישות שהוא התכופף לעברה אולי כדי שהחולצה לא תקרע לו.
כשהוא חייך, הוא היה נראה כל כך שונה, היו לו קימוטים דקים וחמודים סביב העיניים, שמתי לב רק עכשיו שהעיניים שלו היו קצת מלוכסנות, הוא נראה כל כך שונה פתאום.
"כן, ילדונת".
הוא שיחרר את היד שאחזה בו ופנה אלי "כמה זה עלה?" הוא הוציא ארנק בלוי שראה ימים טובים יותר מכיסו.
"מה עלה?"
הוא החווה בראשו על העוגיות.
אהה הבנתי.
"זו מתנה ממני" מיהרתי לסרב ולומר.
"כמה זה עלה?"
"אני לא רוצה שתחזיר לי כסף!"
"ואני לא רוצה מתנות!".
המבט שלו היה קטלני. לא הבנתי למה הוא מתנהג אלי בכך? למה הוא מסרב לקבל מתנה? ולמה הוא כועס?
'אולי אני פוגע בו?' קול במוחי אמר 'אני לא הנסיכה, אני בחור פשוט, בחור פשוט שנותן כסף לבחור אחר, זה עלול להתפרש בעיניו כעלבון.
בסדר.
"שתי מטבעות כסף".
ראיתי את ויויאן פותחת את פיה בזמן שכריס תר בארנקו אחר המטבעות. מיהרתי לקרוץ לה ולסמן לה לשמור על שקט. ויויאן החליפה ביני לבין כריס מבטים ולבסוף חייכה והוציאה מהשקית עוגיה נוספת.
כריס דחף לי בגסות את המטבעות ליד.
"סקיי" הוא חזר על שמו, ידו עדיין נוגעת בידי "אני מניח שאני צריך להודות לך".
מניח? צריך?
גלגלתי עיניים ומשכתי את ידי בצורה לא םחות גסה מזו שלו "אין פה עניין של צריך, אתה לא מבין? אם אתה מרגיש שאתה צריך לומר להודות לי ואתה לא מתכוון לכך, אתה יכול לשמור את התודה שלך לעצמך".
נעצתי בו מבט רושף משלי. אני יודע, אמרתי לעצמי שכל הסיםור הזה לא צריך להרגיז אותי, ובכל זאת הוא הרגיז אותי? מה אני אמור לעשות אם זה שאני מרוגז? כלום. מי שהרגיז אותי ישא בתוצאות.
הייתי בטוח שהוא יחייך, היה לו מין זיק בעיניים שיש לאדם שעומד לחייך, אבל הוא לא חייך.
הוא משך בכתפיו, אחז בידה של ויויאן והתרחק ממנו תוך כדי שהוא מנופף בידו מאחוריו לפרידה.
"ביי סקיי" ויויאן קראה בקול צפצפני.
נשארתי לעמוד מאחור באגרופים קפוצים, נטוע במקומי בכעס על התנהגותו הלא מכבדת של כריס.
רציתי לצרוח, במקום זאת, שלטתי ברגשותיי כמו שכל חיי אומנתי לעשות ואמרתי "בוא, ג'ם. נלך לחפש לך משהו לאכול" העפתי מבט אחרון בצעיר הגבוה שאחז בידה הקטנה של הילדה עם הצמות והוספתי בשקט "עדיף כמה שיותר רחוק מהמקום הזה".

**************************************
היייי
אני יודע שאמרתי שיעלה פרק בחמישי, אני לא הרגשתי כל כך טוב ולא הצלחתי לסיים אותו.

מה אתם חושבים על הצעיר עם העיניים המלוכסנות?😏

תמיד שמח לשמוע מכם!
יום קסוםםם