למחרת בבוקר קמנו מוקדם.
"קום כבר, סקיי" כריס ממש ניער אותי "כמה זמן אתה יכול לישון?"
נלחמתי בדחף לדחוף אותו ממני. אולי אם כריס לא היה ער כל הלילה, מתהפך מצד לצד ונאנח בקול, אולי הייתי פחות עייף.
אך הייתי חזק יותר ממחסור בשעות שינה, משכתי באפי והתמתחתי "מה השעה?"
"שש וחצי".
הייתי ער לעיניו העוקבות אחר תנועותיי של כריס "לכבוד מה התעוררנו מוקדם?"
כריס נעמד "היום אנחנו נלווה את אחים שלי ללימודים" הוא פתח את ארון הבגדים שלו, אחרי שעשינו קניות ביחד, כריס פינה של חלק מהמדף שלו בכדי שאשים את הבגדים שלי שם. מחווה נדיבה ויקרה מאוד.
הוא זרק לעברי חולצה ומכנס מהארון ומיד החל להתלבש גם הוא, מבלי להתחשב בי, הוא פשט את חולצתו והשליך אותה על הרצפה. רומס אותה כאשר התנועע כה וכה בחוסר מנוח, שבשעה הזו של היום כמעט הוציא אותי מדעתי.
ועם ועם זה, ריחמתי עליו, אני לפחות הצלחתי להירדם באיזשהו שלב של הלילה, לפי השקיות הכהות תחת עיניו הייתה לי הרגשה שהוא לא.
הוא היה טרוד, הראש שלו לא היה איתי, בוא נדבר למקום אחר, למקום שבו שון נמצא.
באותו הרגע שמחתי שהחלטתי לאמן את הילד הצעיר.
קמתי מהמיטה וצעדתי לעברו, אני באמת לא תכננתי לעמוד מול דווקא ברגע שהוא הוריד את מכנסיו ונשאר בתחתונים צמודות בלבד.
באמת שלא הסתכלתי למטה.
מיקדתי את עיניי בעיניו של כריס, הנחתי יד על לחיו "היי" לחשתי, חיכיתי עד שהרגשתי שהוא מתמקד בי.
הוא נשף אוויר בתסכול.
"אני יודע שקשה לך, כריס, אני יודע. כבל אתה תצטרך לתת לו כלים כדי להתמודד עם הבלגן שלו בעצמו, אתה לא יכול להתחרפן לידו, אתה כמו עמוד התווך שלו, הוא צריך אותו יציב, לא נוטה ליפול".
הוא בלע את רוקו "אני- אני פשוט לא מסוגל לחשוב ש-" חיפשתי אותו במבטי, הוא לא המשיך לדבר.
"תהיה חזק" אמרתי לבסוף "בשבילו, ותסמוך עליו, הוא ילד גדול".
מובן שלא סיפרתי לו על הלילה הקודם, לכן לא יכול לומר דבר מעבר מבלבד שיתן לשון מספיק זמן, אני בטוח שהוא יגבור עליו בעצמו. הוא רק צריך הזדמנות.
עמדנו כך זמן לא ברור, מביטים זה בעיניו של זה, עד שהרגשתי שגופו של כריס נרגע מעט.
כשהוא חייך, החיוך שלו חזר להיות ממזרי "אני רואה שאתה נהנה לראות אותי ללא מכנסיים, נוכל לתאם לכך זמן אם תרצה לחזור על כך שוב, אך בינתיים אשמח שתתן לי להתלבש".
הפעם דחפתי אותו באמת "מלוכך" סיננתי, אך התחושה שלי הייתה מרוממת יותר "אני הולך לצחצח את שיניי".
למרות הכל, כריס רצה ללכת את אחיו הקטנים.
אני לא חושב ששון הרגיש בנוח עם הדברים, לא שכריס שאל אותו אם משהו.
רכבתי על הסוס לצידם של החברים כשלפתע עלה במוחי רעיון מדהים "שון?" קראתי בקול קם "רוצה לעלות?"
הצעיר צמצם את עיניו כשהרים את ראשון להבי בגשם בגשם לסירוגין, לבסוף הוא הנהן קלות בראשו.
לא רציתי לרדת מהסוס, הקפיצו האלה הכאיבו מספיק לפצע שלי, לכן כיוונתי אותו מלמטה וביקשתי מכריס שיעזור לו, בסופו של דבר הוא הצליח.
בזהירות הוא עטף אות בזרועותיו, מפחד ליפול. העיוותי את פני.
"כדאי שנחליף מקומות" אמרתי "אני לא יכול שתחבק אותי, זה מכאיב לי".
"א-איך אני אמור לעבור לשם?"
ניסיתי להבליע חיוך "אתה אל תזוז" אמרתי. הבנתי את הפחד שלו, הוא לא היחיד שמפחד לעלות ולזוז בפעם הראשונה על הסוס.
בתנועות איטיות שנועדו לא להכאיב לפציעה לפציעה, הצלחתי להתיישב מאחורי שון.
"תחזיר במושכות" הוא נראה מבועט.
החזקתי את המושכות גם אני מאחוריו "ג'ם" פניתי לסוס שלי "לך בעקבותיו של כריס, בבקשה, אל תלך מהר מידי, יש לנו אורח"
החבר שלי, ג'ם, צהל והלך בעקבותיו של כריס.
ויום וטומי קינאו קצת באחיהם וקרקרו קרוב מידי לסוס, עד שלפעמים נאלצו לעצור כדי שהם לא ירמסו תחת רגליו של ג'ם.
בסוף הגענו, גם אם זה הרגיש שחצינו את כל האוקיינוסים שבעולם.
שון ירד מהסוס בקפיצה, אך לפני כן לחשתי לו "תשתמש בחוכמה במה שקיבלת".
הוא הנהן בהבנה ונפרד מאיתנו, זמן קצר לאחר שנפרדנו מהתאומים.
לקח לכריס זמן עד שהוא הסכים ללכת לפתוח את הדוכן. תהיתי לעצמי אם אלו הסימנים של אדם העומד להשתגע.
YOU ARE READING
הנער.ה עם הכתר (boyxboy)
Adventureסקיי היא הנסיכה הצעירה של ממלכת אורנוליה, נסיכה בעלת כישרון מובהק. כשהנסיכה מגיעה לגיל שבע עשרה היא מחליטה לצאת למסע להכרת הממלכה שלה בשינוי קל- בתחפושת. שלא במפתיע השמועות על עזיבתה את הארמון נפוצו ואיתם יצאו אוייבי המלוכה מתרדמתם. הנסיכה מנסה...
