התעוררתי מכאב חד בראשי.
"אחח" גנחתי בכאב והתהפכתי במיטתי. הכאב המציק החליט שהוא לא רוצה להקשיב לי, ממש כמו טפיל הוא נדבק לראשי ולא הרפה.
"תפסיק" כעסתי עליו בעיניים עצומות כאילו שהיא מקשיב לי "כואב".
הסתובבתי במיטתי בחוסר שקט מצד לצד. זו הייתה טעות להסתובב כל כך הרבה, כעת נוסף לכאב הראש גם הייתה לי סחרחורת.
הזדקפתי בחוסר חשק מוחלט במיטתי ופיהקתי.
"מישהו עייף הבוקר?"
הקול הקפיץ אותי במקומי, לקח לי רגע לזהות את כולו של ריין, ועוד רגע להבין איפה אני נמצא.
פיהקתי שוב "כן, עייף וכואב".
ריין נשען על החלון, ידיו שלובות על חזהו הרחב ורגחו כפופה ושעונה על הקיר שמאחוריו, היה לי קשה לפענח את הבעת הפנים שלו.
"אם לא היית עושה שטויות אתמול, אני בטוח שהיית מרגיש אחרת".
הבטתי ומצמצתי בעיניי בעיוורון "שטויות?"
הוא לא ענה, הוא רק הביט בי בשקט. בוחן אותי מהצד בהבעה שלא מצאה חן בעיניי.
אימצתי את מוחי להיזכר ביום האתמול. קיארה וכריס קפצו ראשונים אל זכרוני. הייתה מסיבה. ושתיתי, המון, פתאום ראיתי את עצמי שותה כוס אחר כוס.
עיניי התרחבו בבהלה "הייתי שיכור" חצי שאלתי חצי אמרתי.
ריין הגיב בניד ראש קטן שכמעט לא נראה.
לעזאזל. זה ממש לא טוב.
אני אמנם ילד רגיל עכשיו, לא עוד הנסיכה. אבל.. בסופו של דבר חלק, אני לא יכול להתעלם מהיותי נסיכת אורנוליה. תמיד הייתי יורש העצר ואני תמיד אהיה. לא משנה כמה אני רוצה להיות ילש רגיל כמו כולם, יש דברים שאני חייב להיזהר איתם. בכל זאת יש לי סודות מדינה, סודות שאיש לא אמור לשמוע, במיוחד לא ממני.
"אמרתי משהו שלא הייתי צריך לומר?"
ריין נאנח "כמעט אמרת לכולם שאתה האתה הנסיך".
בלעתי את רוקי בפחד.
"למזלך, עצרתי אותך בזמן, השארתי לך מזכרת קטנה ביד". הרמתי את ידי וראיתי שתחבושת נקיה כרוכה סביבה. הכוס, הכוס שנשברה לי ביד, הזיכרון אמנם היה קצת מטושטש אבל הצלחתי לאחוז בו. הוא עשה את זה, ריין מנע ממני לדבר על ידי כך שהוא ניפץ לי את הכוס ביד.
"יריתי כדור ברזל קטן וכבד ברוגטקה" הוא משך בכתפיו.
"אני כל כך שמח שאני רוצה לחבק אותך".
ריין חייך "אתה באמת לא חייב".
זרקתי עליו את הכרית שלי.
"ככה אתה מודה לי? תתבייש לך ילד".
ריין בא אלי בצעדים חרישיים, הוא התיישב על המיטה שלי ואמר בקול שקט "אני סומך על שיקול הדעת שלך, אני יודע שאתה יודע איך להתנהג גם אם לפעמים אתה.. מתלבל קצת. ובכל זאת, אני תיזהר, סקיי, יש דברים שלא כדאי שהנסיך ישחק איתם".
הנהנתי. ידעתי שהוא צודק, אסור לי להשתכר ככה שוב.
"עשיתי משהו טיפשי?" שאלתי "כשהייתי שיכור".
ריין נשכב על המיטה שלי כשראשו מונח על ידיו "עשית הרבה דברים אתמול" הוא חייך.
רכנתי לעברו "כמו מה?"
"נישקת את קיארה".
כיסיתי את פי בידי וקיללתי.
ריין הרים גבה "היה נדמה לי שאתה נהנה".
על מה הוא מדבר?
"הייתי שיכור!".
"התנשקתם די הרבה" הוא ציין.
"אני בכלל לא אוהב אותה!".
"אז למה המשכת לנשק אותה?"
"לא יודע!"
החזקתי את ראשי בידיי "מה אני אעשה? אני לא רוצה אותה, ריין, אני אוהב אותה, היא חברה טובה שלי, אבל אני לא רוצה לצאת איתה".
"לקח לך הרבה זמן להבין מה היא מרכישה כלפיך".
סובבתי את ראשי כשעיניי יורות גיצים "למה לא אמרת לי?"
"ניסיתי".
"לא ניסית מספיק" כעסתי.
"שנינו יודעים שזה ממש לא משנה עכשיו".
"זה משנה ועוד איך".
הייתה שתיקה ארוכה, בזמן שאני נעצתי בריין מבט מצמית והוא הביט בי בהתגרות.
"אז.. אמרתי משהו מביך נוסף?"
הוא הנהן במרץ כה רב שפחדתי לשאול. הוא החליט לתרום לי מידע מרצונו.
"לך ולחברה שלך-"
"היא לא החברה שלי!-"
"-היה רעיון שבו אתה מנשק את כריס".
אני חושבת שקיבלתי את כל הצבעים האפשריים בגווני הורוד והאדום.
מה? מה לעזאזל עשיתי? למה אני כל כך גרוע בלהיות סקיי השיכור? מה כבר ביקשתי? מה?
רציתי לבכות.
קברתי את ראשי בידי ושיחררתי קריאת ייאוש.
לפתע ידו הגדולה של ריין טפחה על גבי "המצב לא כזה גרוע" הוא התכוף אלי ולחש באוזני "בסוף לא נישקת אותו".
הרמתי את ראשי רק כדי להביט בתוך עיניו של ריין.
"אני-" אני בטוח שעמדתי לומר משהו חכם לפני שמילותיי השתנו, אני תמיד אומר דברים חכמים "אני עומד להקיא".
היו לו שתי שניות להתרחק ממני לפני שהקאתי על רצפת החדר שלי.
ריין משך באפו "קיא מלכותי" הוא מלמל ביראת כבוד "חושב שזה קדוש?"
"לא מצחיק".
"לא צחקתי".
הרמתי אליו מבט מיואש "היי, תסתכל על חצי הכוס המלאה. לא נישקת את כריס, קיארה עדיין אוהבת אותך, אני" הוא החווה על עצמו בדרמטיות "עדיין אוהב אותך למרות שטיפה מהקיא שלך נפלה לי על הנעל".
לא יכולתי שלא לגחך "מצטער".
הוא ביטל את דבריי "עברנו דברים גרועים יותר מזה. אתה בסך הכל צריך לחשוב לאן אתה רוצה להתקדם, מה המהלך הבא שלך בלוח".
התעלמתי מהקיא שבטח כבר התחיל להתייבש על הרצפה, ובעיקר מהריח הנורא שלו ואמרתי בגרון ניחר וצורב ממיצי ההקאה "זה לא פשוט כמו שאתה מתאר את זה".
"האמנם?"
הנחתי את שתי ידיי על ראשי וקראתי "הדבר היחיד שאנע בטוח לגביו כרגע הוא שאני חייב להיפטר מקיארה, אני ממש לא רוצה אותה ואני לא רוצה לראות אותה, אסור שהיא תראה אותי. ואין לי מושג מה כריס חושב עלי והכל מסובך כל כך, ריין, איך נכנסתי לתסבוכת הזאת?".
הייתי כה שקוע בכאב הנפשי שלי שלקח לי רגע לשמוע את הצקצוקים בלשון של ריין, הבטתי בו בבלבול והוא הרים גבה.
"מה?"
"שום דבר" הוא מיהר לומר והביט בי בזווית ראיה חדשה "רק תזכיר לי מתי נהיה לך אכפת ממה שכריס חושב עליך, כנראה פספסתי את החלק הזה".
הולי שיט. מה אמרתי?
הסמקתי "לחלוטין לא. לא אכפת לי מה הוא חושב עלי. אני- אני רק.. " נאנחתי "אני רק תוהה לעצמי עד כמה הוא חושב שאני מטומטם".
שמץ של שעשוע נראה על שפתיו "חשבתי שאמרת שלא אכפת לך ממנו".
"באמת לא אכפת לי!" מיהרתי להתגונן.
נעצנו מבטים זה בזה בשתיקה לרגע אחד ארוך. מעלינו בטח השמש שלחה קרניים חמימות שאני לא הצלחתי להרגיש, אני רעדתי, לא הייתי בטוח ממה, אבל רעדתי.
עורב קרע בקול בדיוק כשהתחלתי לדבר, כך שנאלצתי להתחיל מחדש ובכך הוא הרס את הרגע שלי. תודה, מר עורב.
"תראה" לקחתי נשימה עמוקה "לא חשבתי שאני אגיע למצב הזה, אני מרגיש שמהרגע שהגעץי לכאן, שם דבר לא הולך לפי התוכנית שלי. ולא רק ששום דבר לא לפי התוכנית שלי, אני מרגיש שהכל יותר משליטה, אפילו אני. אתה מבין, אני רוצה לנצח בתחרות בין כריס לביני, בשביל להוכיח לעצמי שלא משנה איפה אני אהיה ומי אבחר להיות, אני אשאר לנצח הנסיך סקיי"
"תחרות?-"
נעצתי בו מבט רושף. ברור שהוא יתמקד דווקא במילה הזו.
"התחרות הלא כתובה של כריס ושלי. אני הנסיך שלו, אני הנסיך של אורנוליה. הוא נתין שלי. אני רק רציתי לעזור לכולם, ועכשיו נפלתי למלכודת שבניתי בעצמי. אני לא מבין, הוא בסך הכל איכר פשוט ו-"
"זהו זה" עיניי נפערו בתדהמה כששמעתי את המילים שאמרתי בקול "אני יודע מה לעשות".
צחקתי והתעלמתי מהכאב שפעם ברקה שלי ואיים לעוור אותי או מכך שסטח נראיתי משוגע. או כמו מישהו עם הנאובר חריף. "אני יודע מה לעשות!".
ריין חיכה שאשתף אותו, במקום זאת משכתי בחולצתו ונישקתי אותו על הלחי "תודה לך. עכשיו אני חייב ללכת. אני חייב למצוא את כריס".
**************************************
הייייי
קצת נעלמתי, אבל עכשיו אני כאן.
אני ממש מקווה שאספיק לכתוב ולהעלות פרק גם מחר.
אשמח לשמוע מה אתם חושבים!
אלכס🧝♂️
YOU ARE READING
הנער.ה עם הכתר (boyxboy)
Phiêu lưuסקיי היא הנסיכה הצעירה של ממלכת אורנוליה, נסיכה בעלת כישרון מובהק. כשהנסיכה מגיעה לגיל שבע עשרה היא מחליטה לצאת למסע להכרת הממלכה שלה בשינוי קל- בתחפושת. שלא במפתיע השמועות על עזיבתה את הארמון נפוצו ואיתם יצאו אוייבי המלוכה מתרדמתם. הנסיכה מנסה...
