הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 42

עוד פרק?
מממ נראה שכן

*

*************************************

הירייה הדהדה ביער יחד עם הלב שלי.
היד שלי רעדה ופחדתי שמישהו עלול להבחין בכך.
לא הייתי טובה במטווחים. לא היה לי סיכוי לפגוע בבחור הנמוך שחנק את כריס, בייחוד לא מבחי לפגוע בטעות בו.
לא היה לי סיכוי, אבל הם לא היו יכולים לדעת את זה וזה מה שהיה חשוב.
הרמתי את ידי ולחצתי על הדבק בכל היבטחון שהצלחתי לגייס.
ההדף הקפיץ את ידי קלות, לא משהו שהתרגשתי ממנו, ציפיתי לכך.
בשניה האחרונה הסטתי קלות את קנה האקדח מפניו של הנמוך הצידה, לא כיוונתי על איש. אך היריה עברה מספיק קרוב בכדי לגרום לו להחוויר, בכדי שיחשוב שהוא עומד למות, בכדי שירפה מעט מצווארו של כריס.
היער דמם.
הברנש הנמוך נעץ את מבטו בי וראיתי את חהו עולה ויורד בפרעות, הן מקוצר נשימה מהלחימה והן מהפחד שאחז בו באותן השניות.
עינינו היו נעולות אלו באלו, הוא ניסה להסוות. את הפחד בעיניו ועד מהרה הוא התחלף בכעס. אני הייתי ממוקדת מטרה.
הוא בטח תהה לעצמו מי יישבר ראשון. מי ינתק ראשון את המבט, זה בטח ייחשב ניצון מבחינתו.
הוא רק לא ידע שני דברים.
1. הכל היה חלק מהתוכנית. זה נקרא הסחת דעת, חבר.
2. הוא ייסב את מבטו ראשון.
הכל דמם, כולם כמו חיכו לראות מי יישבר, או שאולי הם היו באמצע ניסיון נואש להסדיר את נשימתם, זה מה שאני עשיתי תוך כדי קרב המבטים, בידיעה שזה יעזור לי בהמשך.
עיגלתי את זוויות פי בחיוך קל שערער לנמוך את הביטחון "עכשיו" אמרתי בקול חלש אך מספיק חזר בכדי שכריס יבין את הרמז.
הוא נעץ את הסכין בחוזקה בירכו של הבחור וזה צעק בכאב ושחרר את כריס מלפיתתו. כריס התגלגל הצידה לפני שהוא יתפוס אותו ומיהר להיעמד על רגליו.
"מהלך מחוכם, נסיכה".
המילים נשמעו מפיו של הבחור הרע כמו עלבון.
"כל מהלכיי מתוחכמים".
"הרשי לי לחלוק עלייך".
הוא התנפל עליי ואני ברו הצלחתי לחסום לחסום המכה מרוב העצומה שהייתה בה, אף שאני הייתי עם חרב והוא עם סכין.
דחפתי אותו בעזרת החרב ופתחתי בסדרת מתקפות מסובכות שהמפקד לימד אותי בעבר. הוא התחמק מרובן יפה, אך הצלחתי לדקור ולפי או מספיק פעמים בכדי שארגיש מסופקת.
"אולי פשוט תוותר?" שאלתי בתמימות, מתנשפת ומזיעה.
הוא צחק והתנפל עלי. מעוצמת הכוח שלו נפלתי על האדמה והחרב נפלה מידי. מבלי להתמהמה הוא זרק לעברי את אחת הסכינים שלי.
התגלגלתי הצידה, לא מהירה מספיק בכדי להתחמק לחלוטין אך מספיק בכדי לא להישפד. הסכין חתכה את זרועי ופרץ ופרץ דם נטף ממנה החוצה.
חשבתי הוא יזרוק עוד סכין, או ייקח את החרב שלי, אבל לא. הוא בחר לשחק מלוכלך. הוא בעט בי בצלעות. התכווצתי בגניחת כאב.
הוא בעט שוב ושוב.
בהתחלה חשבתי שזה לא יגמר, שהוא ירביץ ויבעט עד שאאבד את ההכרה, לפחות עד שמטלי הבריק.
התכוונתי והתכדררתי לכדור במכה הבאה שלו, מספיק קרוב בכדי שאולי לשלוח את הסכין שבירך שלי מבלי שהוא ירגיש. מספיק שקטה בכדי שבפעם הבאה שהוא ימים את הרגל- אנעץ בה את הסכין.
הוא צעק בהפתעה וצעד לאחור, ואני מיהרתי לנצל את הרגע ולהתרומם תוך שאני תופסת את החרב שנפלה מידי קודם.
ראשי היה סחרחר וראייתי מעט מעורפלת למשך כמה רגעים. כל נשימה הייתה כואבת.
"משחקת מלוכלך".
הוא התנפל עליי.
הייתי כל כך חלשה באותו הרגע שהוא הצליח לנטרל אותי מהחרב שלי בפעם השניה בפחות מחמש דקות.
"נגמר לך הכל, נסיכה?"
ניסיתי לעבור בראשי על כך השיעורים שהמפקד לימד אותי.
מה הוא אמר שעושים כשאתה מנוטרל מהנשק שלך? מה עושים כשאתה בקרב לחיים ולמוות, פצוע, מדמם, עייף וחסר כלי נשק?
אני יכולה כמובן לשלוף עוד סכין מהנעל. אך אני חוששת שאולי זה לא יעזור, אני צריכה את גורם ההפתעה, אני זקוקה ל-
הפתעה.
התנפלתי עליו בכוח גופי בלבד.
הוא היה כל כך מפותח שהוא בכלל לא הגיב בהתחלה, ואחר כך הוא רק חייך, כאילו אני מבצעת מהלך נואש, מהלך שאומר שאני יודעת שהפסדתי.
הוא לא הבין, כמובן.
יש רקמה בצד הגוף, סוף הצלע האחרונה ומתחתיה שהיא מאוד מכאיבה, תפסתי אותה הכי חזק שיכולתי וסובבתי את העור.
הוא צרח בכאב ודחף אותי לאחור בחזי. מעדתי אך נשארתי לעמוד על הרגליים.
הרגשתי אני מדממת מכל כיוון, הרגשתי דם נוטף על גופי, אך באותו הרגע כשהוא צרח מכאבים כשקרעתי לו את העור, הייתי ממוקדת, מלאה באדרנלין, מוכנה להילחם עד הסוף.
הוא הזדקף ואמר "כך הנסיכה בוחרת להילחם? אין בעיה".
מבלי להסתובב לאחור הוא צעק "תהרוג את הילדה!"
קפאתי במקומי. לא. לא. הוא לא יכול. רגליי רעדו.
הבטתי הצידה לרגע, כריס איבד שיווי משקל והמכה הבאה שהוא חטף הפילה אותו על האדמה, הוא היה חיוור.
בלעתי את רוקי וניסיתי להתרכז, פניתי אל המנהיג שלהם "תבטל את ההוראה, הילדה הקטנה לא אשמה בדבר, אתה רוצה להרוג אותי, נכון? אז תלחם בי, תגרום לי לדמם, אל תערב אץ מי שלא קשור, תלחם עם מישהו ביכולות ובגודל שלך".
הוא גיחך "מניפולציות מהסוג הזה לא עובדות עלי, נסיכה" הוא החווה בידו אל ויוי, היא נראתה מפוחדת כל כך ודמעות זלגו על פניה.
"אני לא טיפש, הילדה יקרה לליבך. אני אהרוס אותך ואת כל מה שאת אוהב ואז ארצח אוץך בייסורים, את שומעת?
אני אהרוג אץ הילדה מול הפנים שלך ואחר כך אני אהרוג את הבחור שלך" הוא החווה בראשו אל כריס "שאין לי מושג איך הוא לא מת עד עכשיו".
כריס נעמד, כולו רועד לא הייתי בטוחה אם ממאמץ, מכעס או מעייפות, עיניו ירו ג'יפים כשאמר "קוראים לזה כוח רצון, לא משהו שיש לך. נסה אותי, אני אהרוג אותך בידיים חשופות גם אם זה אומר שאני אדמם יחד איתך".
שקט השתרר, שוב היה נדמה לי שאני שומעת סוסים. אבל זה לא יכול להיות. אמרתי לריין לתת לי פער של שעתיים.
"אתה תמות" המנהיג לא נראה נרגש "יחד עם כל מי שיקר לליבה של הנסיכה שלך".
הוא נעץ בי את עיניו האכזריות, לא נרתעתי לאחור "אנחנו יכולים ליישב את כל זה כמו שתגנני בהתחלה" הצעתי בפעם האחרונה "אני אתן לך את הכסף שביקשת, אם תשחרר את הילדה".
הוא נענע בראשו "העולם לא עובד ככה, יש לך עוד הרבה מה ללמוד".
הבטתי בעיניה הקטנה, הרגשתי איך נשימתי מאיצה, היה לי מין לחץ משונה בחזה שהקשה עליי לנשום.
היא עומדת למות בגללי.
אני אשמה בהכל.
לפתע תנועה מלפניי משכה את תשומת ליבי.
ליבי החסיר פעימה.
לא! מה הוא עושה שם? הוא צריך לברוח.
שון יצא מבין העצים בצעדים שקטים ומהירים ובסכין שלופה.
הייתי חייבת להסיח את דעתם, לתת לשון זמן לברוח.
"תלחם נגדי" קראתי בייאוש.
"אני נלחם נגדך ובכך היקר לך" הוא דיבר כאילו הוא מנסה להסביר לילד קטן למה לא טוב שיאכל סוכריה.
"תם זמנך" הוא לחש בחיוך.
באותה השניה, שון שוחרר קריאת קרב, הוא קפץ על גבו של השובר של ויוי ונעץ את הסכין עמוק בגבו "אף אחד" הוא אמר בארסיות "לא מתעסק עם המשפחה שלי" הוא נעץ את הסכין עמוק יותר.
שן הזהב צעק בכאב והעיף את שון ארצה מגבו כשהסכין עדיין נעוצה בגבו, ראשו של שון פגע באבן הוא גנח בכאב. הוא נגע בראשו וכשהוא הושיט אותה לפנים ראיתי עד אלי את הדם. יד אחת שלו הייתה חסרת תזוזה.
כריס צעק.
"אני אהרוג אותך, ילד" הוא התקדם אך שון בצעדים כבדים כשבידו הוא אוחז בחרב שנראתה כבדה לא פחות ממנו.
הוא הניף אותה באוויר.
צניפה של סוס נשמעה ופתאום ג'ם דהר לבפנים כשעל גבו רכובה קיארה.
ג'ם, הסוס חסר הפחד שלי, עמד על רגליו והפיל את את בעל שן הזהב של האדמה בחבטה מחליאה.
הוא בעט בו עד שזה איבד את ההכרה ואני הייתי בטוחה שיש כמה צלעות שבורות בסיפור.
קיארה קפצה מהסוס ורצה אל שון בדיוק באותו הרגע שבו הברנש שלי התנפל עלי.
רצתי לאחור, הוא רץ אחריי. תפסתי בתנועה מהירה את החרב שלי, והתנפלתי עליו במלוא עוצמתי. מלאה בכעס, בכאב וברצון לנקמה.
החרב שלי חתכה את בטנו הוא מעד לאחור מדמם.
פרסות סוסים נשמעו.
בהתחלה חשבתי שזה ג'ם, אבל לא. הם היו רבים מדי.
הנפתי את חרבי ושרטתי קלות בתנועה מכוונת את רגלו הימנית. הוא נפל על ברכיו ונראה שאינו מתכוון לקום, הוא היה מלא בדם, כך גם אני.
הבטתי בכריס, הוא תקף ונסוג, תקף ונסוג. מודע ליכולות שלו ולשל יריבו.
הוא היה חכם הרבה יותר ממה שהם חשבו וחזק פי כמה.
פרסות הסוסים נשמעו קרוב ופתאום כולם עצרו.
הם נכנסו ליער, מלכותיים ומלאי עוצמה, זוהרים בזמן שאנחנו מדממים.
"סקיי!" אבא קרא וירד מסוסו בקפיצה, הוא הביט סביב "מה הולך כאן?"
התנשפתי, אחזתי בזרועי הפצועה, בניסיון לעצור את הדימום ולחשתי "הייתי צריכה לתקן כמה טעויות".
מבטו של אבי עבר סביב, הוא נראה לא קשור לשדה הקרב.
"סקיי?" קולה של אמא נשמע ואני הופעתי לראותה כאן, לצידו של אבי.
"את יכולה להסביר את כל זה?"
הנהנתי אך לא דיברתי. הבטתי סביב, היו עם היריי חמישה עשר שומרים, אני חיפשתי רק אחד.
ריין. הוא עמד שם, כה קרוב אל הוריי. הוא הנהן בתנועה כמעט בלתי נראית לעברי.
מאחוריי ג'ם צנף והפנה את תשומת ליבם לחלק האחורי, אל קיארה שעזרה לשון הפצוע לעמוד על רגליו, ואל ויוי הקטנה שעדיין עמדה קשורה מאחור.
"אבא-" לחשתי בקול עייף ובלתי נשמע כמעט.
אבא בחן אותי מכף רגל ועד ראש.
הוא הביט סביב בחוסר אמון שמעולם לפני כן לא ראיתי על פניו.
הוא לא ידע מה לחשוב, הוא בטח לא הבין מה הוא רואה בכלל.
"אחותו של כריס" אמרתי בקול והבטתי בו "נחטפה בגלל טעות שאני עשיתי, לימדתם אותי כל החיים לקחת אחריות על המעשיים שלי, להודות בטעויות, ללמוד מהן, והכי חשוב לנסות לתקן אותן. זה מה שעשיתי, אבא. אני לא מתחרטת על כך, הייתי צריכה לתקן את הטעויות שלי".
אבא התנשף קלות "כך, סקיי? את בטוחה? כי אני מביט בזירת קרב".
הנהנתי.
הוא לא פקפק בי, לא לגמרי, הוא רק נראה המום, מופתע, לא בטוח כיצד לפעול ומנסה להרוויח זמן ומידע יעזור לו לפעול.
הכרתי את אבי. הוא אדם טוב, והוא אוהב אותי.
"ולמה את שוב לבושה כך? למה את נראית כמו.. כמו-".
"בן?" הצעתי.
הוא שתק ולאחר רגע הנהן. עיניו בוחנות אותי, לא ברור רק בחוסר הבנה.
הבטתי בכריס, הוא הישיר אלי מבט יציב, בטוח וחיכה, חיכה לראות עד כמה אני מוכנה להישאר נאמנה לעצמי, נאמנה לו.
הוא צדק.
זו הייתה ההזדמנות שלי להסביר להם מי אני, להיות מי שאני ולהוכיח לכריס את הנאמנות שלי.
"אמא" אמרתי בעייפות "את זוכרת שאמרת לי שאת רוצה רוצה שהבת שלך תהיה מאושרת?".
אמא הנהנה.
לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי "מה אם הבת שלך- מה אם לעיתים הבת שלך מרגישה שהיא הבן שלך והוא מאושר".
אבי לקח נשימה חדה, אמא הביטה בי בעיניים בורקות.
כמה חיילים מאחוריי זעו באי נוחות, אך רק חייל אחד הישיר אלי מבט, לא מופתע, לא מבוהל, רק מלא ברוך ובשמחה.
לקחתי עוד נשימה והתכוונתי להמשיך לדבר, אלא שמישהו, שון, צעק מאחוריי "סקיי! תזהרי-"
צעדתי קדימה והסתובבתי באחת, לא הייתי מהירה מספיק, לא התרחקתי מספיק וזו הייתה טעות. מנהיג החוטפים נעמד על רגליו, סכינו בידו והוא עשה תנועה חדה של חתיכה.
אלמלא הייתי מתרחקת, הייתי נחצה לשניים ומתה בי במקום. הזהרתי של שון הצילה את חיי, ובכל זאת הרגתי את הסכין משסעת את גופי מסוף המותן וממשיכה לאותו המקום שכריס תפר לי בפעם הקודמת.
מעדתי לאחור, דם משפריץ מגופי. אמא צרחה.
החיים מאחוריי היו מוכנים לתקוף. אבל לא. הוא שלי.
"אני לא שיקרתי, הנסיכה או שמא יש לומר הנסיך. אני אהרוג אותך, איזה את דמך עד שתמותי, את הסיבה שאחי נהרג ואני אהיה הסיבה לשאת תהרגי".
הסכין הייתה אחוזה בידי. הוא היה חלש.
לא היי זקוקה ליותר מבעיטה הישר בצלעותיו שתפיל אותו לאחור.
ריתקתי אותו לאדמה, גופי לוחץ על גופו, מרפקי נעוץ בסוף גרונו.
צמצמתי את עיניי "אני נסיכת אורנוליה, מלכתך לעתיד. אתה בגדת בי יותר פעמים משאני יכולה לספור, אחיך ניסה להרוג אותי ועל כן הוא נענש. אדם צריך לקחת אחריות על מעשיו, לכל מעשה יש השלכות. אתה לא תצא נקי".
הוא לא נראה מפחד, הוא ניסה לדחוף אותי מעליו אך הוא היה חלש ופצוע.
הוא ירק על פניי.
לא הנדתי עפעף.
"עונש מוות יהיה קל מדי בשביל מעשיך" אמרתי בקול יציב והישרתי מבט אל עיניו, הוא בעט ברגליי, ידו שהייתה משוחררת, הייתה מאוגרםת לאגרוף שפגע הישר בפצע הפתוח בצד גופי.
למרות הכאב המסמא לא הרפיתי את אחיזתי בו.
"ראה בכך רחמים מצידי".
בתנועה מהירה וחלקה חתכתי את צווארו.
נשארתי לשבת עליו עד שהחיים נעלמו מפניו וגופו רפא.
הוא מת.
זה היה השלב שבו התחיל הבלגן.
הברנש הנמוך ניסה לברוח אך החיילים כבר מיהרו בעקבותיו, ריתקו אותו למקומו, קבוצה אחרת תפסה את הבחור עם הצלעות השבורות וריין שיחרר את ויוי.
חשבתי שכריס ירוץ אל אחותו או אל אחיו, הופתעתי כשהוא רץ אלי.
"סקיי, סקיי" קולו נשמע מבוהל "את בסדר? את מדמם מכל מקום!".
חייכתי אליו, העולם כולו היה מטושטש, ראיתי צלליות של אנשים, שמעתי קולות, אך האדם היחיד שראיתי בבירור היה הוא.
כן, כאב לי בכל הגוף, הרגשתי שאני מאבדת דם בכמות גבוה. אבל הוא עצד לצידי, וזה היה כל מה שחשוב.
"סקיי!" שמעתי את קולו של אבי ורעש של חרב נשלפת "תעזוב את הבת שלי!"
הוא לא עזב. לשמחתי.
"כריס" חייכתי אליו.
"אני כאן" הוא לחש והעביר קבוצה קבוצה שיער מאחורי אוזני. למרות כל הדם והזיעה לא יכולתי לדמיין מישהו יפה ממנו, הוא נראה כל כך אצילי כשעמד לו צמוד אלי ודאגה ניבטה בעיניו הבהירות כלפיי.
"אני אוהבת אותך" לחשתי לפני שראייתי השחירה ונפלתי עליו.

**************************************

אעאערגגגגג
שמישהו יציל את סקיי!