התוכנית שלי הייתה פשוטה למדי, היא כללה בריחה מהארמון והמון ניסים.
החלטתי ללכת לארוחת הערב באותו היום כדי לא לעורר את חשדם של הוריי, וגם כדי לאכול עוד ארוחה אחת אחרונה נורמלית ומשביעה כיוון שלא יכולתי לצפות לארוחות כאלה כשאהיה בחוץ. כמי שרגילה לארוחת פאר מהיום שבו התחלתי לפתוח את פי, ידעתי שאהיה צריכה להתרגל לאוכל עני ופשוט, נשמעתי מפונקת אפילו באוזניי, אבל זו הייתה האמת.
הרגשתי את המתח ואת קוצר הרוח בכל איברי גופי, המוח שלי צרח לי "סקיייי, עוד רגע ואת בחוץ! צריך ללכת להתארגן, את לא יכולה לבזבז את הזמן שלך בלהיות.. נסיכה". רק ש- אני נסיכה, אני לא סתם נסיכה, אני הנסיכה ולכן, למרות הרעד בגופי ועודף האנרגיות שכמעט פוצץ אותי למיליון רסיסים, לא יכולתי להרשות לעצמי להיראות פחות מלכותית מבכל יום אחר, מה שכן הרשיתי לעצמי היה לעטות על פני מסכה כעוס וחמוצה קלות, מה שלך היה קשה במיוחד לאור מה שעברתי. כעסתי על ההורים שלי, הבנתי אותם ובכיתי איתם. בסופו של יום, גם אם התעלמתי מזה וניסיתי לדחוק אותם לפינה נידחת בשולי תודעתי- ידעתי שהורי צודקים, הם תמיד צודקים- עם כמה שזה מרגיז, וזה בהחלט מרגיז. אחרי משהו כמו נצח, הסתיימה הארוחה המייגעת במהלכה הורי התנהגו ביותר רשמיות מהרגיל ובה מרקוס הציץ בי יותר מידי פעמים בזווית העין, אולי הייתי קצת פרנואידית, אבל היה נדמה לי שהוא חושד בי. לאחר שדלת החדר שלי נסגרה מאחורי סוף סוף יכולתי לנשום אוויר מלוא ריאותיי.
כיורשת העצר העתידית לוח הזמנים שלי הוא עמוס, כך שלא באמת היה לי זמן רב לעצמי, הרבה פעמים ניצלתי את הזמן הפנוי שלי פשוט לנוח, העבודה שלי הייתה מתישה ורק בתוך החדר שלי יכולתי להוריד מעצמי את תחפושת הרשמיות שלי. הפעם לא היה לי זמן לנוח, הייתי חייבת להתחיל להתארגן. בתחתית ארון הבגדים שלי החזקתי בתיק קטן ושחור שכמובן שלא היה שלי, כשהייתי קטנה התגנבתי לחדר של מרקוס וגנבתי לו אותו, אני חושבת שפשוט שמחתי לראות צבע אחר שהוא לא עדין ונשי מדי כמו כל הבגדים שההורים שלי הכריחו אותי ללבוש בזמנו. מרקוס כמובן עלה על הגניבה שלי די מהר, הוא נזף בי, ואני עמדתי על ידו נכלמת ומבוישת על אף היותי ילדונת צעירה, ואז מרקוס אמר שאני אשמור את התיק לעצמי, למקרה שיום אחד אהיה זקוקה לראות משהו אחר, משהו שונה. והנה, כמה שנים אחר כך, מרקוס נתן לי עצה דומה למה שאמר לי בעבר, אם כך מה יכול להתאים לי יותר מהתיק שהוא נתן לי בילדותי?
בסופו של דבר השמש שקעה והיום כמעט הגיע לקיצו. הוא היה מתיש, הפעם הודיתי לעבודתי הקשה כנסיכה כיוון שהיא העסיקה את מחשבותיי במשך היום ונתנה מנוח לגופי. חיכיתי עד שהשעה הייתה עשר וחצי, בשעה הזו כמעט כל נוכחי הארמון מבלבד השומרים שלנו, כבר סגורים בתוך חדריהם. הרגשתי שגופי מלא באש, לא יכולתי לעמוד בשקט במקומי וקיפצתי כאילו אני דורכת על גחלים לוהטות. בשעה עשר ארבעים ותשע ארזתי את התיק השחור (שלא היה גדול מידי כדי שלא יקשה עלי את הבריחה) בתוך קופסת קרטון גדולה, ויצאתי בשמלה ביתית דקה ופשוטה מחדרי. "ערב טוב, נסיכה" השומר שעמד מחוץ לחדרי בירך אותי בקידה, ראיתי שהוא פזל קלות על השמלה שלי, שיערתי שהוא היה מבולבל ממני. "ערב טוב, אדוני" קדתי בסרבול בגלל הקרטון שהחזקתי בחיקי. לפני שהוא ישאל שאלות מיותרות אמרתי בקול תמיד ומתוק "אני רק רוצה להעביר את הקרטון הזה באורווה, רציתי לנסות על ליאו רתמה חדשה שעיצבתי".
השומר נראה מתלבט "אני אבוא איתך-".
"לא, לא, אין צורך בכך, באמת, אני אסתדר בעצמי, זה לא יקח לי יותר מחצי שעה" העפתי בנשיפה שערה שנפלה על פני "נוסף לכך, בעוד רגע יחליפו משמרת, אין צורך לעכב את כולם בגללי".
לפני שיגיד משהו נוסף הקדמתי אותו בשנית "ערב טוב". התרחקתי משם והשארתי אותו מאחור. קיוויתי שהוא לא יקבל עונש חמור באשמתי.
האורוות היו די שקטות בשעה הזאת של היום. הסייס שלנו, גר בקרוב לאורוות ולכן היה חשוב במיוחד שאשמור על השקט. כמה מהסוסים נהרו כשהם ראו אותי נכנסת.
"ששש" היסתי אותם "תהיו בשקט, מתוקים, אסור שמישהו ידע שאני פה". למה חשבתי בכלל שהסוסים יקשיבו לי?
הנחתי את הארגז על האדמה ולקחתי נשימה עמוקה. לא היה לי זמן להתמהמה, הייתי חייבת להתחיל.
בתוך הארגז שלי היו בגדים, פשטתי במהירות את השמלה שלבשתי גופי והחלפתי אותם בבגדים שתמיד חלמתי ללבוש. החלפתי אותם במכנסיים חומים מבד פשוט ובחולצה דקה בצבע בז' מלוכלך לאחר שעטפתי את פלג גופי העליון בתחבושת הדוקה על מנת שלא יראו בי שום סממנים נשיים. העפתי הצידה את הנעליים העדינות שהיו על רגליי ובמקומם גרבתי גרביים עבים ונעלי עבודה שחורות וכבדות.
פירקתי את התסרוקת שעיתרה את שיערי. לשמחתי הרבה, השיער שלי היה קצר, זה קרה אחרי שהתעצבנתי עליו ובפרץ של כעס גזרתי אותו עד לכתפיי לפני כחודשיים. כעת כל שעשיתי היה לאסוף אותו בגומיה על ראשי לקוקו קצר, השיער שלא הצליח להיתפס בגומיה נפל על עורפי בבלגן. ניקיתי את כל האיפור מפניי ולכלכתי אותן במעט חול כהה מהאורווה. הנסיכה סקיי נשארה מאחור. אני כבר לא הנסיכה יותר, לפחות לא בזמן הקרוב, מעכשיו אני רק נער נודד.
YOU ARE READING
הנער.ה עם הכתר (boyxboy)
Abenteuerסקיי היא הנסיכה הצעירה של ממלכת אורנוליה, נסיכה בעלת כישרון מובהק. כשהנסיכה מגיעה לגיל שבע עשרה היא מחליטה לצאת למסע להכרת הממלכה שלה בשינוי קל- בתחפושת. שלא במפתיע השמועות על עזיבתה את הארמון נפוצו ואיתם יצאו אוייבי המלוכה מתרדמתם. הנסיכה מנסה...
