הנער.ה עם הכתר (boyxboy)

פרק 35

זה היה הלילה החמישי שלי בארמון. לא הצלחתי להירדם.
הסתובבתי כה וכה, מצד אל צד לא מוצאת מנוח לגוף, וכמובן שגם לא לנפש.
נאנחתי והמשכתי להסתובב בחוסר מנוחה, בתקווה שפתאום אתקל בתנוחה הנכונה בשבילי. לא מצאתי אותה.
נוסף על כך המחשבות לא נתנו לי מנוח, גלגלתי ועברתי בזיכרוני על השיחה עם אמא ועם ריין. זיכרוני הדגיש לי שני קטעים וחזר עליהם בלופים בראשי.
החלק שאמא אמרה שמה שחשוב לה הוא שאהיה שמחה, והחלק שבו ריין אמר שהוא מחכה לפקודות ממני.
הרגשתי ששניהם מצפים ממני לפעול, האחד בפקודה מפורשת ואחת בנסתרת, אך בסופו של דבר, בשורה התחתונה הם חיכו. הם חיכו לי.
זרקתי את השמיכה מגופי.
חשבתי רבות מה ללבוש, בסופו של דבר הלכתי על שמלה פשוטה בגוון כחול כהה, בעל מחשוף עדין. לא מפוארת מדי, אך מספיק נשית כדי להעביר את המספר. נעלתי נעליים שטוחות ובשקט פתחתי את דלת החדר שלי.
המסדרון היה ריק, חשוך, הכל היה שקט, כולם ישנו, כולם מבלבד השומר החמוד שעמד בפתח החדר שלי וכמעט עשה לי התקף לב.
"לילה טוב, הוד רומממותה" הוא קד לי בנוקשות, בחנת אותו במבטי, לפי התנהגותו הקפוצה שיערתי לעצמי שאו שהוא חדש או שהוא כמעט נרדם ולא ציפה לצאתי מהחדר.
"ערב טוב לך אדוני" החוותי לו בראשי והתכוונתי ללכת.
"לאן את הולכת, הוד רוממותה?"
נאנחתי בליבי. העיקר שניסיתי.
"טיול לילי, קצת לנקות את הראש".
"אני מצטער, הוד רוממותה" הוא לא הסתכל בעיניי "אינני רשאי להשאירך לבד".
"סליחה?"
"פקודות מהמלך. אם הנך חפיצה לצאת, אני אלך עמך".
הרמתי גבות תמהות "ומה אם אני חפצה בפרטיות".
"מצטער, פקודות מהמלך" הוא חסר על דבריו במונוטוניות "בפעם האחרונה שיצאת, לא חזרת,  הפקודות דורשות שלכל מקום יצטרף אלייך שומר".
נחרתי בבוז ומלמלתי "מזל שעדיין נותנים לי להכנס לבד לשירותים".
הבחור הצעיר הסמיק עד לכתפיו. לא שהיה לי אכפת.
הפנתי לו את גבי "אם כך, אתה רשאי להצטרך אלי, אם תחפוץ בכך, אך אני מזהירה אותך שלא תאהב את המקום".
הוא לא הגיב.
לקחתי נשימה עמוקה במטרה לרסן את רגשותיי וצעדתי מטה, בקיאה במסדרונות שאולי בעיני אחרים נראו סבוכים, אך בעיניי מוכרים, אחרי הכל הם היו הבית שלי.
ירדתי עמוק יותר ויותר, פותחת עוד דלתות ונכנסת לעוד מסדרונות, עד שהאוויר התקרר סביב, התקרר מספיק כדי לומר לנו שאנחנו קרובים.
"הוד רוממותך" השומר אמר "פנייך מועדות לצינוק?"
חייכתי "אכן".
הוא לא ענה.
"אבי אסר גם זאת באוזניך?"
"לא, הוד רוממותך".
התפתתי שלא לגחך ברשעות "מצוין".
החשתי את צעדיי עמוק עוד יותר, אל תחתית הארמון. בדרך כלל, אסירים לא נשמרים כאן, יש מקום מיוחד מחוץ לארמון השייך לאסירים. אסירי הארמון הם אנשים מאוד ספציפים, בעיקר עובדים שהמרו או פלטו דברים שלא מצאו חן בעינינו, או כאלו שלא בטוחים עדיין מה לעשות איתם.
כמעט תמיד הצינוק ריק, אך לא הפעם.
הפעם ישב שם בשקט נער יפה תואר, צעיר, נראה שהוא ירד במשקל, לפי הצלחת המלאה במזון שנשארה עומדת על ידו, כנראה שהוא גם לא התכוון לאכול.
"כריס!"
זה היה חזק ממני, רצתי אליו בצורה מאוד לא נסיכותית.
"הנסיכה סקיי!" התעלמתי מהם בנפנוף את ואמרתי בקור "אין שום פקודה שאוסרת ממני לדבר עם כריס, עזבו אותי בשקט" לפני שמיהרתי חזרה אל החבר שלי. או החבר שלי לשעבר.
התישבתי על ידו והנחתי את שתי ידיי על הסוגרים "כריס" לחשתי.
הוא הרים את ראשו והביט בי באדישות מוחלטת. הלב שלי נשבר, הוא רזה כל כך בימים האחרונים, הוא היה חיוור, שיערו השחור היה סתור על פניו, הוא נראה... חולה.
"הם לא דואגים לך? אתה מרגיש טוב? אני יכולה לדרוש שיביאו לך רופא או-"
הוא הרים יד בעייפות "עשית מספיק, הנסיכה סקיי" איכשהו כשהוא ביטא את התואר שמלכותי שלי הוא נשמע מלוכלך, מכוער.
"בבקשה" לחשתי "תן לי להסביר לך, אני יכולה לתקן-"
הוא שוב קטע אותי "איפה היית כל השבוע, נסיכה?" הוא שאל בלגלוג.
"א-אני-" לא מצאתי את המילים הנכונות, ךא יכולתי לומר לו ששקעתי בעצבות ושלא יצאתי מהחדר. זה לא היה מספיק טוב. הייתי צריכה הסבר שירצה אותו, אבל דווקא עכשיו המילים לא יצאו מפי.
"איפה אחים שלי? איפה ויוי? שון וטומי בבית?"
לא עניתי.
הוא גלגל עיניים "ברור, ברור שלא אכפת לך, לא אכפת לנסיכה מה קורה עם פשוטי העם, גם אם היה לה בעבר קשר הדוק איתם" ובשקט הוא מלמל "יותר מדי הדוק".
אם הוא היה רואה שמילים יכולות לשבור. אם כי אני די בטוחה שהוא הרגיש זאת על בשרו.
"אני לא יודעת איך-"
"אני לא רוצה לשמוע אותך".
הוא הפסיק להביט בי. עיניו הכחולות שבדרך כלל ברקו, נראו שבורות, הוא הסיט אותן ממני.
"כריס".
"עשית מספיק, אני לא רוצה שתתערבי יותר בחיים שלי או במשפחה שלי, החיים שלך הם כאן, הבהרת את זה מספיק טוב. אם לא אכפת לך, תתרחקי ממנו".
"כריס-" הוא לא היה מוכן להקשיב יותר.
קמתי ממקומי.
הלכתי בשקט אל כיוון היציאה, רגע לפני שעזבתי, העפתי מבט אחרון לאחור. הוא ישב שם, רזה, יחף, עם בגדים קרועים ועם קרישי דם עליהם, מזכרת מהקרב שלנו. רגליו מקופלות וראשו עליהם, כתפיו רעדו. הוא בכה ואני בכיתי איתו.